כשחושבים על זה, עלילת "חנות קטנה ומטריפה" כל כך מופרכת שהיא חייבת להיות מבוססת על מחזמר שבעצמו מבוסס על סרט דל תקציב. סימור, בחור צעיר ועני שעובד בחנות פרחים בשכונת עוני אמריקאית בפיפטיז, מוצא צמח מסתורי שניזון מדם ובשר אנוש, גדל למימדים מפלצתיים, משכנע את סימור לרצוח על מנת להאכיל אותו ומאיים להשמיד את העולם, וכל זה בזמן שסימור מאוהב באודרי, שעובדת איתו בחנות הפרחים ונמצאת במערכת יחסים מתעללת עם רופא שיניים סאדיסט. אה, וכל זה עם שירים. מלא שירים. שירים מעולים וכיפיים. מי היה שומע רעיון כזה ואומר "פוטנציאל אדיר, קחו כסף"? אף אחד. ובצדק, מדובר ברעיון מטומטם והעובדה שהוא הפך לסרט אדיר היא סוג של נס.
הרעיון המופרך הזה החל, כאמור, כסרט משנת 1960 של מלך הבי מוביז - רוג'ר קורמן, והופיע בו גם ג'ק ניקולסון בתפקיד קטן (שברימייק הלך לביל מאריי). ב-1982 הוא הפך למחזמר בברודוויי, וב-1986 לקומדיה שחורה בכיכובם של ריק מוראניס הבלתי נסבל, אלן גרין המתוקה כאודרי (שגילמה אותה גם על הבמות במחזמר) וסטיב מרטין בתפקיד היסטרי של רופא השיניים. הסרט הפך עם השנים לקאלט, אבל תמיד נשאר קצת מתחת לרדאר. כיום יש מדי פעם הקרנות של הסרט בתוספת מופע, קצת כמו "מופע הקולנוע של רוקי" אבל פחות חרוש. הוא גם נחשב לפחות קאמפי אבל האמת שגם הוא, לרגעים, קיצוני ומשונה ועוכר שלווה, למרות השירים המתוקים והסוף האופטימי.
אה, כן, העניין הזה של הסוף האופטימי. הנה ספוילר - אודרי וסימור מצליחים להביס את הצמח הענקי ולמנוע ממנו להשתלט על העולם. אבל האמת שבסוף המקורי, ששונה מטעמים מסחריים, אודרי וסימור מתים והצמח משתלט על אמריקה ומשמיד אותה. הנה הוא:
אז איך עובדת צפייה מחודשת ב"חנות קטנה ומטריפה"? מדהים, תודה ששאלתם. אני מוכרחה להודות שלא נזקקתי ליותר מדי רענון, הסרט אמנם בן שלושים ושלוש שנים, אבל כל כמה שנים יוצא לי לצפות גם ככה והפסקול שלו יושב אצלי באפל מיוזיק (אבל זה לא נושא שאני מעוניינת להרחיב לגביו). "חנות קטנה ומטריפה" עובד כי הוא מצחיק וסוחף ומותח, אבל הוא גם מלא רבדים, מה שהופך אותו לכר פורה לקריאות ביקורתיות שבשבילן, אחרי הכל, אנחנו חיים. יש בו דיון מורכב על עוני, על אנשים שלא מקבלים הזדמנויות בעולם, על כאלה שהחיים לא נתנו להם הרבה וגם לא מרגישים שמגיע להם. על כך שאם לא נולדת במקום הנכון אז בגדול די אבוד לך ואם, בדרך נס, תצליח להתקדם, זה יהיה כרוך בוויתורים די גדולים על חלקים בנשמה שלך. אחד השירים הראשונים, "סקיד רואו", הוא שיר מחזמר אדיר על השכונה הענייה והאיומה, על אנשים שנוסעים כל יום לצד השני של העיר כדי "לשרת מליון שמוקים" ו"להאכיל מליון זונות", רקדנים מסתובבים על רקע מילים כמו "תוציא אותי מהביב הזה או שארקב פה", הניגוד בין הנאמבר המחזמרי הקלאסי לטקסט מהמם.
אני זוכרת שבצפייה בסרט בגיל צעיר, חשבתי לעצמי שהצמח הטורף, אודרי 2, הוא שחור. כלומר, השחקן שמדובב אותו הוא שחור, אי אפשר להתבלבל בקול ובסגנון. אבל בזמן שבגיל צעיר אפשר לומר לעצמך "טוב נו, רצו זמר טוב", בגילנו אי אפשר שלא לצפות בזה ולומר - אבל למה? מדובר בצמח, למה לתת לו זהות גזעית כל כך מובהקת, ועוד ככוח רשע שפולש לעולם? לפי מאמרים בנושא, בסרט המקורי מהסיקסטיז (שאותו לא ראיתי), אודרי 2 דובב על ידי שחקן לבן, והיה הרבה פחות מרושע. אודרי 2 "השחור", מתואר כאחר שצריך למתן ולרסן כי הוא לא שייך לכאן. לפי אותו מאמר, סימור לא פחות מרושע מאודרי 2, הוא זה שמגדל אותו, מאכיל אותו באנשים שהוא רוצח ומרוויח ממנו, אבל הוא מתואר כגיבור החיובי שאנשים מזדהים איתו. בעצם, בסאבטקסט, מדובר בסרט שמבטא חרדה לבנה מההשלכות החברתיות של אינטגרציה.
בצפייה ביקורתית גם הדמות של אודרי לא פשוטה לעיכול. מדובר בייצוג נשי פלקטי, פשוט, אובייקט מוחלט שמשמש כמושא אהבה או התעללות. הקול שלה תינוקי והשאיפה היחידה שלה היא להתחתן ולגור במקום ירוק ולטפל בילדים. היא דמות סטריאוטיפית שהדבר היחידי שמעניין בה, מעבר לנאמבר המשגע "סאדנלי סימור", הוא מערכת היחסים המתעללת שהיא כלואה בה עם אורין סקרבלו, כלומר סטיב מרטין, רופא השיניים שבחר במקצוע כי מחרמן אותו להכאיב לזולת. למה היא לא עוזבת אותו? כי הוא רופא, וכי היא מאמינה שזה מה שמגיע לה. וכי היא סתומה.
בכלל, שני התפקידים המעולים והאהיבים של הסרט הם של אורין, רופא השיניים, ושל הצמח. הם אלו שהופכים אותו לקאלט. הם אמנם הרעים, אבל כל כך מהנים שאי אפשר שלא לחבב אותם. וזה גם לא מפתיע, בובת הצמח מפגינה יותר אישיות מריק מוראניס, הוא כיפי ומצחיק ובכיף שישתלט על העולם. וסטיב מרטין הוא פשוט שחקן קומי כל כך אדיר, שהוא הופך את הרוע והסאדיזם של אורין לפארודיים.
למחזר סרט ישן, שגם עבר סיבוב בברודוויי, ולהשאיר אותו פרֶשי ומהנה, קולי וחסר מאמץ (למרות שהוא מחזמר!) זה לא דבר מובן מאליו. אבל אולי, אם הצליחו בזה, זה אומר שמקומו מובטח. הוא מחזיק אחרי שלושים ושלוש שנים, הוא יחזיק עוד שלושים ושלוש ואולי לתמיד. כי כל אחד צריך, פה ושם, קצת "קטנות קטנה ומטריפה" בחיים שלו.