עשרים וארבע שנים עברו מאז הסרט "סיכון מחושב", והדבר העיקרי שנותר ממנו הוא שיר של קוליו. שזה אומר שאו שהשיר ממש מדהים, או שהסרט די פח. "גנגסטה פרדייז", קאבר לסטיבי וונדר, לא כזה מדהים. ואכן, צפייה חוזרת ב"סיכון מחושב" מעוררת אי נוחות לא מעטה אם כי, באופנים מאוד בסיסיים, הוא עדיין מהנה. סרט שהוא פלטת מטוגנים, אתה יודע שאתה מכניס לגוף זבל אבל אתה במצב רגשי מסוים שמאפשר את זה.
"סיכון מחושב" הוא הסרט שבו מישל פייפר היא מורה שמגיעה לבית ספר נחשל כדי ללמד תלמידים שחורים והיספאנים שירה, ועל הדרך גורמת להם להאמין בהשכלה, בכוחן של מילים והכי חשוב: בעצמם. בכך הוא מצטרף לז'אנר העתיק והאהוב - סרטי המורה הטוב, שביניהם אפשר למצוא קלאסיקות כמו "לסניור באהבה" (Stand and Deliver) וכמובן "ללכת שבי אחריו" (Dead Poets Society). הסיפור הוא תמיד אותו סיפור - לכל תלמיד מגיעה הזדמנות ומורה טוב הוא מורה לחיים. הסרטים האלו תמיד מרגשים, תמיד קיטשיים, נורא חינוכיים.
"סיכון מחושב" מבוסס על סיפור אמיתי, סוג של. על ספרה של לואן ג'ונסון שתיאר את חייה כמורה בשכונה קשה. ג'ונסון עצמה התבאסה מהעיבוד הקולנועי, והאמת שגם שני התסריטאים של הסרט קצת רבו ביניהם על מי *לא* יקבל עליו קרדיט, בסוף רק אחד מהם הסכים להיות חתום עליו. הבמאי הוא ג'ון נ. סמית' הקנדי ולמקרה שלמישהו היה ספק - מדובר באדם לבן.
אז מישל פייפר היא לואן ג'ונסון שמגיעה ללמד בבית הספר לאחר שפרשה משירות במארינס האמריקאיים. מוכרחים להודות שהיא יפה וזוהרת מדי לתפקיד, למרות קארה כעור שמצליח לשנמך מעט את הלוק. התלמידים בכיתתה הם שחורים והיספאנים ממשפחות מצוקה שאיש לא נותן להם סיכוי, הם מופרעים ועבריינים ואוהבים מאוד לרקוד (איזה קצב יש להם אלה!). כל המורים שלהם התפטרו או חטפו התמוטטות עצבים מלבד לואן, אישה עם נשמה של עובדת סוציאלית שמצליחה לגרום להם להתחבר לשירים של בוב דילן ודילן תומס, ועל הדרך מגיעה לבתים שלהם ודואגת לשלוף אותם ממעגלי הפשע. התלמיד הכי חתיך בכיתה הוא אמיליו ונדמה שיש מתח מיני בינו לבין פייפר, לצערנו הוא לא ממומש כי לא מדובר בסרט מהסוג הזה.
בצפייה חוזרת, מודעת יותר ומה שמכונה היום woke, "סיכון מחושב" הוא סרט עמוס בכוונות טובות, אבל שיוצא גזעני רצח. באנגלית הסוגה הזאת נקראת "נרטיב המושיע הלבן". כלומר, דמות לבנה חודרת לחייהם של אנשים שאינם לבנים, ומצילה אותם מעצמם ומהסביבה ההרסנית שבה הם חיים, לעתים תוך הקרבה עצמית. אלו סרטים שאמורים לתת ייצוג למיעוטים אך נרקסיסטים מכדי לעשות זאת, ולמעשה הגיבור שלהם הוא אדם לבן שמתפקד על תקן משיח ובכך מבסס את עליונותו על גזע אחר ונחשל. עוד בז'אנר - "הזדמנות שניה", "רוקד עם זאבים", "העזרה" ועוד סרטים שמכונים לעתים גם "סרטי אשמה לבנה". נטייתם העיקרית היא לזכות באוסקר.
ב"סיכון מחושב", אין דיבור נרחב מדי על גזענות ועל איך מערכת החינוך האמריקאית מכשילה מיעוטים, להיפך -הפוקוס הוא על כך שכל אחד יכול להצליח. הם רק צריכים אישה לבנה שתשחד אותם בחטיפים ובטיולים ללונה פארק, כאילו הם בני חמש ולא בני שבע עשרה, ויחד הם יתמכרו לקסם המילים של בוב דילן. המילה החוזרת בשיעורים של לואן היא "בחירה", היא מלמדת את הילדים שתמיד יש להם בחירה, שכל אחד יכול לבחור להצליח, ש"בכיתה הזאת אין קורבנות". היא נשמעת קצת כמו קואוצ'רית העצמה ופסיכולוגיה חיובית אמריקאית, וכמו בפסיכולוגיה חיובית - גם כאן הבסיס הוא אינדיבידואליזם מוחלט. זה סרט שטוען שהרקע ממנו הגעת, החיים הקשים שלך, הגזענות שאתה חווה מצד מוסדות חינוך ובני אדם, העוני המחפיר שבו אתה חי - כל אלו לא משנים. אם תרצה מספיק, תצליח. והבעיה במסר הזה היא שהסאבטקסט שלו הוא שאם לא הצלחת, זה כי לא רצית מספיק. זה לא כי צריך לעשות שינוי חברתי וכלכלתי או לשפר את נקודת הזינוק של אנשים מאוכלוסיות חלשות או להעניק מלגות או אפליה מתקנת או הזדמנות הוגנת במקומות עבודה. אין צורך, החברה בסדר, מי שרוצה מצליח, מי שלא מצליח כנראה שלא רצה מספיק.
"סיכון מחושב" היה הצלחה עצומה, ולמרות שהוא פחות טוב מ"ללכת שבי אחריו" או סרטים אחרים בז'אנר, הוא הפך לאחד מייצוגיו הזכירים. ברשת גם קיימת טענה (מפוקפקת) שבשנות התשעים הוא גרם להמון אנשים להפוך למורים. אולי זה קשור לכך שלמרות שהוא באמת לא מוצלח באמת, שהדבר היחיד שזוכרים ממנו זה שהוא גנרי לחלוטין ושהוא גם יוצר מבוכה מסוימת באזורי חוסר המודעות הגזעית - הוא עדיין נורא מהנה. עדיין תזילו דמעה במקום הנכון ותקוו שכל אחד מהתלמידים יתגבר על נסיבות חייו וילך לקולג'. סרט פח, אבל זו עדיין צפיית נחמה שאחריה תרגישו כמו האנשים הלבנים בעולם.