הפריים הראשון של "הנסיכה הקסומה" מציג משחק וידאו מיושן. ילד חולה (פרד סבאג', שנה לפני התפקיד שינעץ אותו בתודעה כילד נצחי - קווין ארנולד מ"שנות הקסם") שוכב במיטה ומשחק בו. ב-1987, כשהסרט יצא לבתי הקולנוע, משחק כזה נחשב לשיא הטכנולוגיה; היום אין ילד שיעמוד בפני הגרפיקה המחורבנת יותר מחצי דקה. משחקי הווידאו של האייטיז כבר לא רלוונטיים.
עכשיו תסתכלו על "הנסיכה הקסומה", שחגג 31 לפני חודשיים. הוא לא הזדקן ביום.
כך, כבר ברגע הראשון של הסרט, התסריטאי וויליאם גולדמן (שלזכרו התכנסנו כאן היום - הוא הלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 87) והבמאי רוב ריינר קראו תגר על הבידור בן החלוף. ברגע השני של הסרט הם הציגו את התשובה שלהם: האמנות הנצחית. הסבא (פיטר פאלק, שנתיים לפני שיחזור להתעטף במעיל הגשם של הבלש הטלוויזיוני קולומבו) נכנס לחדר, ובידו המתנה המבאסת מכל עבור נכדו: ספר. אבל זה לא סתם ספר, אלא "ספר מיוחד", כפי שמסביר הסב; זה הספר שאביו הקריא לו כשהיה חולה, זה הספר שהוא הקריא לבנו - וכעת הוא מתכוון להקריא אותו לנכדו. זו יצירת אמנות עם חיי נצח, כזו שעוברת מאב לבן.
הסבא מעמת את הספרות עם העולם התרבותי של הנכד המחמיץ פנים. "כשהייתי בגילך", הוא אומר, "לטלוויזיה קראו ספרים". יוצרי "הנסיכה" ודאי לא זלזלו בטלוויזיה: ריינר כבר היה שותף לקלאסיקה שחרגה מהמסך הקטן - הוא היה ראש כרוב ב"הכל נשאר במשפחה" (ושנה קודם ל"נסיכה" ביים את "אני והחבר'ה"); גולדמן זכה בשני פרסי אוסקר על תסריטים לקולנוע. איש מהם לא התנשא על אמנות אודיו-ויזואלית. המשפט של פאלק (בעצמו אייקון טלוויזיוני) לסבאג' (בדרכו להיות אייקון טלוויזיוני) רק מציב עבור המדיומים החזותיים את הרף, רגע לפני שהספר ייפתח והסיפור יסחף: תהיו טובים כמו הספרות. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה לסרט עצמו, שהוא עיבוד לספר (שגם אותו כתב גולדמן). נאה דורשים גולדמן וריינר - ונאה מקיימים.
גולדמן כיוון לשם מהרגע שכתב את הספר "הנסיכה הקסומה", 14 שנים לפני שזה התגלגל בייסורים הפקתיים לקולנוע. הוא עטף את ספרו בסיפור בדוי שלפיו הוא רק מוסר את גרסתו המעובדת ליצירתו של ס' מורגנסטרן (סופר שלא היה - ומומלץ לקרוא כאן את סיפור ההטרלה המלא שמאחורי הספר, כולל סיפורים מומצאים על סכסוכים משפטיים ומכתבי התנצלות לקוראים). גולדמן כינה זאת "המעשייה הקלאסית של ס' מורגנסטרן - החלקים הטובים". בפעם הראשונה שנתקלתי בכותרת המשנה הזו תהיתי אם זו יהירות (מי מכנה את יצירתו "קלאסית"?), גימיק יחצ"ני (מי יכול לוותר על קריאת מעשייה קלאסית?) או סתם בדיחה. היום אני חושב שכל התשובות נכונות, והחשוב מכל - הסלוגן נכון. גולדמן צדק: זו באמת קלאסיקה.
לא ספר נשיקות
בדיוק כמו שהספר של גולדמן היה (לכאורה) "החלקים הטובים" מהמעשייה של מורגנסטרן, כך גם התסריט שכתב לא מבזבז זמן על רגעים מיותרים. סיפור המסגרת של הסבא והנכד, שמציב את הסרט מיד בקונטקסט שבו הוא מבקש לעמוד - קלאסיקה מודרנית במסווה של אגדה נושנה - מצומצם למינימום ההכרחי. אחרי שתי דקות וחצי אנחנו כבר בפלורין, ברומן הסודי והמואץ של הנסיכה באטרקאפ (נורית בתרגומים לעברית, בגילומה של רובין רייט מ"בית הקלפים") ונער החווה ווסטלי (או ווסלי, תלוי איזה תרגום אתם רואים או קוראים). בדקה השישית אנחנו כבר מגלים שווסטלי (קרי אלווס, בשיא שלא שיחזר מאז) נהרג בהתקפת פיראטים, ובשמינית באטרקאפ נחטפת על ידי הנוכל הסיציליאני ויזיני (וואלאס שון מ"קלולס"), הסייף הספרדי איניגו מונטויה (מנדי פטינקין, סול מ"הומלנד") והענק פזיק (המתאבק הצרפתי אנדרה דה ג'איינט).
קוצר רוחו של סבאג' ("מתי זה מתחיל להיות טוב?"), שאולי מהדהד את קוצר הרוח האפשרי של הצופים הצעירים, נענה כמעט מיד, ו"הנסיכה הקסומה" מגיש לנו את המרדף הכפול אחרי החוטפים: ווסטלי, בדמותו עטוית המסכה של האיש בשחור; והנסיך המפרדינק (כריס סרנדון, סקלטון ג'ק מ"הסיוט שלפני חג המולד"), שבאטרקאפ אמורה להינשא לו. ווסטלי מצליח לגבור בזה אחר זה על נבחרת החוטפים הבינלאומית והוורסטילית, ליצור בדרך שתי סצנות איקוניות (קרב הסיף עם איניגו וקרב המוחות וגביעי היין עם ויזיני) ולהתאחד עם אהובת ליבו - אבל לשמחתו של הנכד החרד שמדובר ב"ספר נשיקות", הדרך של השניים לחיים באושר ועושר עדיין ארוכה וכרוכה במפגש עם מכרסמים טורפים בגודל אדם, חול טובעני, גייזרים של אש, מכונת עינויים רצחנית ופאנצ'ים של בילי קריסטל. ויזיני לא יחזור, למרבה האכזבה, אבל פזיק ואיניגו כן; הספרדי - שנים לפני החקיין אוברין מ"משחקי הכס" - גם ישלים את נקמתו על רצח אביו תוך שהוא טובע בנצח את משפט הפתיחה הכי משפט-פרידה בהיסטוריה: "שמי איניגו מונטויה, הרגת את אבי, היכון למות".
"הנסיכה הקסומה" לא עוצר לרגע. הגיחות שלו לסיפור המסגרת קצרות ומדודות, סצנות האהבה שוליות. ריינר (ידעתם שהוא הוציא השנה סרט חדש?) טען בראיון לישי קיצ'לס ב"ישראל היום" ש"הנסיכה" לא משתייך לקטגוריה מסוימת, אבל זה הרי סרט הרפתקאות קלאסי, קווסט. ליתר דיוק, כמה קווסטים: באטרקאפ מחפשת את ווסטלי, ווסטלי מחפש את באטרקאפ, המפרדינק מחפש את באטרקאפ, איניגו מחפש את הרוצח בעל שש האצבעות, איניגו מחפש את ווסטלי. גם בזה כוחו של "הנסיכה" - באופן שבו גולדמן מחליף את הקווסטים מבלי לפגוע לרגע בשטף העלילה, ומצליח בזה בזכות סצנות האקשן המעולות ובזכות הדמויות הנהדרות שלא מתקשות להסתדר גם כשווסטלי, הגיבור הקלאסי של הסרט, כבול במשך מערכה שלמה למכשיר עינויים ואפילו נהרג (לזמן מה).
סרט ענק
"הנסיכה" לא זיכה את גולדמן באוסקר שלישי (בכלל, הסרט לא הוערך כראוי בזמן אמת - לא בקופות ולא בביקורות), אבל התסריט שלו לא פחות מופתי מהתסריטים הזוכים של "קיד וקסידי" ו"כל אנשי הנשיא". ההוכחה הניצחת היא כמובן היותו אחד הסרטים המצוטטים אי פעם, אבל מה שמרשים בתסריט אף יותר מהוואן-ליינרים הוא האיזון המושלם שלו: מטופש אבל לא מגוחך, מרגש אבל לא קיטשי, עמוס באקשן אבל מלא בלב. הוא מצחיק, אירוני ומודע לעצמו.
גם הליהוק שלו מושלם: אלווס כובש מכל בחינה; רייט נראית כמו נערת הפוסטר של המגזין לעלמה במצוקה; בילי קריסטל וקרול קיין זועקים לספין-אוף; וואלאס שון (שראה לנגד עיניו בצילומים את המועמד האחר לתפקיד, דני דה ויטו) הוא באמת אדם חריף ומשכיל (בוגר הרווארד ואוקספורד); מנדי פטינקין הביא איתו לסט את כל החן התיאטרלי מברודוויי (הוא כבר זכה בטוני) ואת הרגשות הסוערים של מי שאביו מת שנים אחדות קודם לכן; ואנדרה הענק הוא אולי הצלחת הליהוק המרשימה ביותר של הסרט - אי אפשר להבין כמעט מילה ממה שהוא אומר ואין לו אפילו רגע אחד של משחק סביר, אבל הוא משדר במדויק את הרגישות והפגיעות שממלאים את גוף הנפיל של פזיק. במידה מסוימת, הוא מסמל את הסרט כולו: גוף גדול של אקשן והרפתקאות, שלא היה שווה דבר אלמלא הלב העצום שפועם בו.
כי גם בתוך זרם ההרפתקאות, גולדמן וריינר לא נותנים לנו ולנכד הסולד מנשיקות לשכוח שמדובר בסיפור אהבה. כפי שהבטיח גולדמן עוד בספר, "הנסיכה הקסומה" הוא "אגדה קלאסית על אהבת אמת והרפתקאות נועזות", ואהבת אמת היא מושג שחוזר בסרט שוב ושוב; זה הכוח שקושר את ווסטלי ובאטרקאפ מבעד לפער המעמדי, זה הכוח שמושך אותם זה לזה כל הזמן וגובר על הכל: על התכנית של ויזיני, על המזימות של המפרדינק, ואפילו על המוות.
גולדמן לא ממש טורח להבהיר מה מחבר את שני הצעירים האלה מעבר לפוטנציאל פוטוגני גבוה; ווסטלי הוא באמת צעיר מרשים, אבל באטרקאפ (לפחות הקולנועית; בספר היא מזכירה ש"יש לי גם מוח!") נשארת רוב הזמן בדמות הנסיכה היפהפייה והפסיבית ששבויה באידיאלים רומנטיים מופרכים (היא מבטיחה שלא תתאהב שוב כשהיא חושבת שווסטלי מת). זה היה מקובל בשנות ה-80, אבל קצת מבאס היום, כשאנחנו כבר מכירים את הפוטנציאל הפוליטי של רובין רייט.
אבל גולדמן הותיר את אהבת האמת במקום הנכון לה בסרט הרפתקאות: זו לא העלילה, אלא רק הכוח המניע אותה. כשעושים את זה נכון, גם סבאג' מסכים לסיים בסצנת נשיקה, כי אולי הוא מבין משהו על אהבת אמת. אהבת אמת באגדות זה להעפיל לצוקי טירוף ולחצות ביצות אש למען אהובתך, אבל אהבת אמת במציאות יכולה להיות הרבה יותר פשוטה מזה, לא רומנטית ולא הרואית: לבקר חולה, לצבוט בלחי, או להקריא סיפור שאתה אוהב למישהו שאתה אוהב. בסיום, הנכד יבקש מהסבא לחזור למחרת להקריא שוב את "הנסיכה הקסומה". הוא יחזור, בדיוק כמו שווסטלי הבטיח לבאטרקאפ שיחזור - "כי זאת אהבת אמת", ואהבת אמת זה הרי הדבר הכי נפלא בעולם. חוץ מסנדביץ' כבש.