אתמול שודרה מהדורת "מבט" האחרונה. אני כותב את הדברים, והמקלדת קצת רועדת. קשה לחשוב על "מבט" במונחים של מהדורה אחרונה, אבל זו כנראה האמת.
רק חמישה אחוזי רייטינג רשמה המהדורה אמש. זהו חלק מתהליך השקיעה של רשות השידור מאז שהשידור המסחרי עלה לאוויר לפני 24 שנה ומאז שהאינטרנט הפך למקור המידע הראשי עבור הצעירים. לכן צריך לשפוט את "מבט" ואת רשות השידור לא במונחים של רייטינג, אלא במונחים של המשקל הציבורי, הערך הציבורי והעומק ההיסטורי שלהם כאחד מגופי התקשורת הוותיקים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. מדינה שמשמידה את עברה, במתכוון ושלא במתכוון, פוגעת בהווה ומאיימת על עתידה. הרי יום ולילה מנסים למכור לנו שהיינו פה ושנהיה פה, ולכן צריך לייצב את העבר והמסורת והשורשים. והנה, במחי יד, החליטה הממשלה ברשלנות ובחוסר אחריות לסגור את רשות השידור, ובכך ניתקה אותנו מאחד מהכבלים העמוקים והמשמעותיים שמחברים אותנו לעוגן שלנו - השפה העברית והשידור העברי.
המחשבות מתרוצצות ועוברות בין ערכי ההיסטוריה והשידור העברי, חופש הביטוי והדמוקרטיה, לשידור עצמאי משוחרר מחשיבה מסחרית–כלכלית שפועל על פי טובת הציבור, גם אם הציבור אינו מממן אותו ישירות אלא באמצעות אוצר המדינה (שזו טעות גדולה), לבין רגשות אישיים וזיכרונות של מי שעשה את ראשית צעדיו בעולם השידור לפני 49 שנים באולפני הרדיו בהלני המלכה בירושלים. עד היום, כשאני עובר ברחוב הזה ובמגרש הרוסים הסמוך, הלב שלי פועם במהירות. זה היה היכל הכבוד של השידור הציבורי, של קול ישראל מירושלים. נכנסתי לשם בהדרת קודש. הרדיו היה אז בימיו הגדולים, לאחר מלחמת ששת הימים, והוא פרץ דרכים חדשות והפתיע בחידושים טכנולוגיים ותוכניים. מרביתם נשארו עד עצם היום הזה.
מהרדיו צמחה הטלוויזיה, ומשם יצאו האנשים שהפריחו תעשיית טלוויזיה ורדיו משגשגת. הרדיו הקנה לי מקצועיות, אחריות, דייקנות ומחויבות שאין לה תחליף, וגם הרבה חברים (מרביתם כבר פרשו, חלקם - לעולם הבא). בטלוויזיה הצטרפתי לחבורה המלוכדת והמכובדת של מערכת "מבט" בימים קשים ומיוחדים כמו מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה, גלי הטרור, המו"מ עם מצרים ומבצע אנטבה. "מבט" הייתה אז הנבחרת הלאומית של שדרי הטלוויזיה, והרייטינג התקרב ל-90%. שם, עם מנהלים כמו ארנון צוקרמן ודן שילון, היטבנו להגן על עצמאות רשות השידור ובלמנו את הכוחות שהתנכלו לה.
חזרתי לרשות השידור בשנת 1999 כיו״ר, מתוך אמונה נאיבית כי אפשר לחדש בה ולשנותה, אבל מצאתי ארגון מסואב, שקוע בחובות, נקוב בלחצים פוליטיים. היה ברור לכל כי נדרשת מהפכה אמיתית כדי להציל את הרשות, וכי השעון מתקתק והזמן קצר. לא דיברו אז על סגירה, אבל לאחר 15 שנים גם הרגע הרע הזה הגיע. הסגירה היא בריחה, בריחה מהתמודדות אמיתית עם הבעיות והקשיים - שהרי אם הם לא נעקרו שם מן היסוד, הם יופיעו, כמו יבלית, גם בתאגיד החדש.
הרבה חברים רכשתי אז. רובם כבר אינם ברשות השידור, ומיעוטם נפלטים בימים האלה בבושה ובדמעות. שכחו לתת להם את הכבוד, שלא לדבר על פיצוי סביר. תמיד יש מחר, והמחר מתחיל בשבוע הבא. תאגיד "כאן", עם עוד תאגיד חדשות שאיש לא יודע מהו, תפסו את מקום רשות השידור. צריך לאחל להם הצלחה ולתמוך בהם. הם אמורים למלא חלל גדול. לבד מהצלחה, אני מאחל להם שיזכרו תמיד כי מעל הכל הם חייבים את נאמנותם לציבור. הוא מסתכל עליהם ומאמין בהם, והם עובדים בשבילו, ורק בשבילו.
ומילה אישית של תודה: ברדיו לפני 45 שנה פגשתי את מי שלימים תהיה אשתי, מפיקה צעירה במערכת תל אביב בשם רבקה. היתר הוא, כמובן, היסטוריה.
ד"ר נחמן שי הוא חבר כנסת מטעם סיעת המחנה הציוני וכיהן כיו"ר רשות השידור וכמנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו