תמיד מדברים על בריחת המוחות, אבל ספק אם מישהו יבכה את בריחתו של המוח המכונה אמיר חצרוני. לפני כמה ימים הוא העלה לפייסבוק אירוע חגיגי תחת הכותרת "פרופסור חצרוני ומדינת ישראל: גירושין" שנקבע ליום ראשון לפנות בוקר בטרמינל 3 בואכה נתב"ג. בתגובה המזרחים שנפגעו הכריזו על יום חג והטוקבקיסטים איחלו לו שהמטוס שלו יתרסק, מה שרק אישש עוד יותר את החלטתו לעזוב. כמו שחצרוני היה אומר - הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. אז הצעתי לו טרמפ לשדה התעופה, רק כדי לוודא שהוא עולה על המטוס בשלום. הוא הסכים.
בשעה 1:30 בלילה המונית הגיעה לבית אביו שבדרום תל אביב. מצאתי את החצרונים עומדים מתחת לבניין ומחליפים מילים אחרונות. חצרוני האב, איש נמוך קומה אפילו יותר מבנו, נראה נרגש ואפילו הזיל דמעה בזמן שהוא חיבק את חצרוני ג'וניור, שנראה מובך מהסיטואציה. המזוודה הועמסה על המונית ויצאנו לדרך, אבל לא לפני שאביו של חצרוני ניגש לחלון כדי להגניב נשיקה אחרונה. האמת, זה היה חמוד.
מה עוד יש להגיד על אמיר חצרוני שלא נאמר כבר? התשובה היא כלום. בחודשים האחרונים טחנו אותו בכל כלי תקשורת אפשרי על תקן האשכנזי הגזען התורן, איפשהו בין גרבוז לווקסמן, מהר מאוד חצרוני הפך באופן לא ברור לסמל של השמאל האשכנזי, למרות שעד שאוניברסיטת אריאל פיטרה אותו הוא בכלל היה בעד הכיבוש.
חצרוני הפך לאויב הציבור מספר אחת ולאיש שכולם אוהבים לשנוא, אבל האמת היא שמדובר בסופו של דבר בתופעה די קומית. אם אמיר חצרוני לא היה קיים, "ארץ נהדרת" היו צריכים להמציא אותו – הפרופסור לתקשורת שיהיה מוכן להגיד הכל כדי להופיע בתקשורת, המניאק האשכנזי הפריבילגי שנראה מוקצן וגרוטסקי מדי אפילו בשביל סרט בורקס. אז מה גרם לו בסופו של דבר לעזוב? לדבריו, הוא פשוט לא מצא עבודה: "חיכיתי כמה חודשים כי אמרתי אולי יקרה משהו, אולי יש עם מי לדבר", הוא פולט בצווחניות אופיינית. "אולי פתאום תגיע הצעה לתכנית טלוויזיה או טור בעיתון, אולי מישהו יקפוץ ויגיד 'תשמע, הבנאדם הזה אומר דברים מעניינים, גם אם אני לא מסכים איתו'. אבל ההצעה הזאת לא באה, אז מה אתה מצפה שאני אעשה?".
"החיים שלי מעניינים ויוצאי דופן"
מאז שהודיע שהוא עוזב את הארץ נפוצו שמועות על כך שחצרוני בעצם נכנס לבית "האח הגדול", אבל הוא מכחיש בתוקף ואפילו חושף את היעד הסודי שאליו הוא טס - קופנהגן. מבחינתו להיות באח הגדול "זה יותר מדי כמו להיות אסיר", אבל הוא לא היה מתנגד ללהופיע ב"מחוברים". "החיים שלי הם חיים מעניינים להפליא", הוא אומר לי. "זה שרם לנדס לא החזיר לי תשובה לאימייל, הוא אדיוט. אני מועמד קלאסי ל'מחוברים'. החיים שלי מעניינים ויוצאי דופן, בייחוד מאז שהתפרסמתי. אבל אני לא מצליח לתרגם את זה למשהו כספי. כישלון טוטאלי, מוחלט. אני מודה. לא הצלחתי לייצר מזה שום הכנסה, כלום".
תסתכל על הצד החיובי - יש מצב שהפכת לבנאדם הכי שנוא בישראל.
"כן, אבל אני מדבר איתך עכשיו בתור פרופסור לתקשורת, הבייסיק שמלמדים אותך במבוא לתקשורת המונים בקורס למדיה מסחרית זה שמה שעושה הזכיין או הגוף המשדר זה להביא מקפצה של קהל למפרסם. הוא לא עושה יותר מזה. בעצם יש לך חשיבה קרה לחלוטין שצריך להביא כמה שיותר רייטינג כדי להביא יותר הכנסות מפרסום. הדבר הזה במקרה שלי לא עובד, אני מודה. לפעמים אתה שואל את עצמך מה עשית לא טוב, אבל כשאנשים לא מחזירים לך טלפון אתה מבין שזה אבוד".
אולי הגזמת טיפה עם כל הפרובוקציות הגזעניות שלך?
"ממש לא. מעבר לזה שאמרתי דברי אמת ואת מה שכולם חושבים ודברים שחשוב לומר איתם, הבאתי אחלה הכנסות לכלי התקשורת שהתייחסו אליי. אני אדם שמייצר כותרות בשרשרת. תסתכל בגוגל ותראה את כל האייטמים שיש עליי, אין בארץ פרופסור שיש עליו כמות כזאת של כתבות".
לאורך הנסיעה שלנו הוא לא מפסיק לדבר לרגע – על כך שישראל היא שלוחה של צפון קוריאה, שאין פה דבר כזה חופש ביטוי, ושהאפליה והקיפוח הן בעיות חמורות, אבל שהוא זה שסובל מהן. "בוודאי שיש אפליה נגד אמיר חצרוני", הוא אומר. "הקבוצה שלי היא קבוצה שנשארת נטולת כל ייצוג, לא פוליטי ולא תקשורתי, המזל היחיד שלנו זה שבמשך שנים צברנו מספיק כסף - שלדעתי גם ככה המיעוט מתישהו ייקח לנו ולכן צריך לזרוק אותו החוצה כל עוד אפשר - שאנחנו יכולים עוד איכשהו לחיות".
בוא נודה בזה – אתה עושה את הכל בשביל תשומת הלב.
"אני באמת חושב ככה, זה לא נכון. אני רציני לגמרי. העובדה שמדינת ישראל בסופו של דבר מקיאה אותי, הדבר הזה מעיד על רמת הסובלנות של מדינת ישראל. ישראל היא צפון קוריאה של המזרח התיכון. אם אתה אומר דעות מסוימות, משתיקים אותך. השנאה שלי לישראל היא לא סוד, והיא בפירוש שנאה אישית שמבוססת על מה שעשו לי. אבל אם הייתי מקבל הצעה שמאפשרת לי להביע את עצמי, להתפרנס ברמה סבירה ולתקן את המדינה הזאת, הייתי לוקח אותה ומקבל את הסיפוק מהידיעה שאני שומר פה על הדמוקרטיה. אפילו פושעים נאצים אחרי מלחמת העולם השנייה, אם הם לא היו ממש מעורבים בהשמדה, קיבלו עבודה בלי בעיה במשרדי ממשלה ממשלתיים, ואני מוחרם".
עכשיו אתה משווה את עצמך לנאצים?
"אני לא משווה, אני רק אומר שאם תסתכל איך התייחסו לנאצים ואיך מתייחסים לחצרוני, אז תבין כמה המקום הזה יצא מפרופורציה והפך לדיקטטורה".
כמה איומי רצח קיבלת? יותר או פחות מחנין זועבי?
"וואי, אין לי שום יכולת לספור. אין לי שום קשר עם חנין זועבי. אני לא יודע".
מה הדרך הכי יצירתית שאיחלו למותך?
"בדרך כלל האיומים די חוזרים על עצמם. שתחטוף סרטן, קוקסינל, אני אשרוף אותך, אחתוך אותך לחתיכות, אוכל את החתיכות. הכי שכיח, שזה באמת מעורר כל מיני סימני שאלה, זה שזה מתחיל באיזה משהו הומוסקסואלי ואז עובר לרצח. למשל 'אני אאנוס אותך, אני אכניס לך גזר לתחת, ואז אני אשרוף אותך'. ואז אני שואל את האנשים האלה 'אתה באמת רוצה לזיין אותי? זה באמת מה שאתה רוצה לעשות עכשיו?'".
תקפו אותך ברחוב?
"כן, לא המון כי אני לא מסתובב במקומות רגישים. לא תמצא אותי בשכונת התקווה. היתה פעם אחת שעצרתי בתחנת דלק והיו שם כמה חמומי מוח שרצו אחרי האוטו ודפקו על השמשות, ועוד פעם אחת שהלכתי בשוק ברמלה ומישהו ניסה לתפוס לי את הצוואר. כל הסיטואציה הזאת הזויה לגמרי. במדינה דמוקרטית זה לא צריך לקרות. אתה קורא תגובות של אנשים שמבחינת יכולת ההתבטאות שלהם הם איפשהו בין בבון וגורילה. השטף הזה של הרשת החברתית לא מאפשר למצות את הדין עם האנשים האלה, אבל נאמרים שם כל כך הרבה דברים שהם הסתה, קריאה לרצח, שלא לדבר על גזענות ולשון הרע. אנשים פה איבדו כל ברקס אפשרי".
אפשר להגיד את אותו דבר גם עליך.
"למה? מה אני אמרתי שהוא אובדן ברקסים?".
בדרך לנוה אילן?
ככל שאנחנו מתקרבים לנתב"ג, ככה החששות מתגברים. מסתבר שיומיים לפני הטיסה מישהו כתב לחצרוני בעמוד הפייסבוק שלו: "כדאי שתבוא עם מאבטחים לטרמינל כי יש כמות של מעל 300 איש שבאים לדפוק לך מכות. ושתטוס עם דם. ופרצוף אחר". אבל חצרוני שם את מבטחו במאבטחים של נתב"ג: "יכול להיות שיחכה לי שם המון זועם של מרוקאים ואתיופים ופמיניסטיות עם אלות, אבל לא נראה לי שהאבטחה בשדה יתנו לזה לקרות", הוא אומר.
בסופו של דבר לא היו שם אלות ולא נעליים, רק כמות לא פרופורציונלית של כתבים, צלמים וגם כמה תמהונים ממועדון המעריצים של חצרוני. הצלם של "וואלה!" ביקש ממנו לצאת פעמיים מהמונית כדי שהוא יצליח לתפוס את הרגע כמו שצריך. בינתיים ניצלתי את ההזדמנות כדי לדבר עם אחד המעריצים. "מת עליו. אני אוהב אותו, מה אני אעשה?", אומר לי מיכאל מבת ים, טיפוס עגלגל ומשונה שלא מפסיק לצחקק בכל פעם שחצרוני אומר משהו למצלמות. "קיצוני, אבל אומר הרבה דברים נכונים, זה הכל. כיף לי לשמוע אותו, זה עושה לי בידור".
אחרי שחצרוני נותן את השפיל לכתבים וגם מתעמת עם כמה עוברי אורח, הוא ממשיך לתוך השדה, מסתכל על לוח ההמראות ורואה כי טוב, ואז נעמד בתור לצ'ק אין. המצלמות ממשיכות להבזיק לעברו פלאשים, עד שאחד מעובדי האבטחה ניגש אליו ושולף אותו מהתור. ממכשיר הקשר של המאבטח בוקע קול של אישה שאומר "יש לך את חצרוני? תביא אותו הנה" והוא לוקח אותו לדלפק של חברת הנסיעות (או לנוה-אילן, נגלה בקרוב). "ברוך שפטרנו, יא זבל!", צועק מישהו מאחוריי. חצרוני נעלם אל האופק.