חכם ומצחיק, ידען ואינטלקטואל, גאון ומורה. דנקנר היה הגדול מכולם. כדי לא להפר את המנהג הנקוט במקומותינו, לפיו בבואך לספוד למישהו הכבר במילים דווקא על עצמך, הריני לספר בכאב עצום על אמנון דנקנר שקירב אותי ולימד אותי והעניק לי הזדמנויות ושאני חב לו הרבה מאוד, אבל יותר מזה צריך לספר על האיש הגדול הזה, משכמו ומעלה מכל שאר השחיינים במים העכורים בהם השתכשך רוב שנותיו.
קצת מעליב אותי לקרוא על "העיתונאי הוותיק דנקנר" או על "עורך מעריב". וכי זה היה אמנון דנקנר? בן דמותם של הכותבים ובעלי הטורים בעיתונות הדלוחה? הלא תדעו, הלוא תבינו כי שר וגדול נפל בישראל?
דנקנר התנשא גבוה מעל כל עמיתיו קודם כל מפני שהיה מוכשר מכולם, חכם מכולם אינטליגנטי ואינטלקטואל מכולם. הוא היה סופר מחונן שאיכשהו, בצוק העיתים, מצא את דרכו לעיתונות. אבל התפקיד המיוחד שמילא בשיח שלנו בעשרים השנים האחרונות, היה תפקיד רם ונישא, קריטי בחשיבותו: הוא השמיע את קולו של השכל הישר וקרע מסכות שווא ושקר מעל פניהם של אנשים טיפשים וחטאים. הוא הציל אותנו ביושר ובאומץ מחרפת דן בן אמוץ, הגן עלינו ממשאות השווא והמדוחים של השמאל המדיני, תקע סיכה בבלונים הנפוחים של הנאורות המזוייפת ואת הכל עשה בטונות של כשרון ושל ידע בלתי נגמרים.
כל מי שחטף ממנו – הגיע לו
הוא עשה את זה טוב מפני שכולם ידעו שאיתו לא מתחילים. הוא פשוט יותר מידי חכם. דנקנר היה רע לרעים וטוב ומיטיב לטובים ולישרים בליבותיהם. לא היו לו מניירות ולא משחקים ולא שטויות והבלים. כל כך אמיתי וכל כך אמיץ וכל כך נבון. כל מי שחטף ממנו – הגיע לו. האמינו לי.
והוא היה כזה חמוד ושנון, ומצחיק ואינטליגנטי. איזה תענוג היה במחיצתו. כמה למדתי ממנו, כמה למדו ממנו כי ידידיו. רשימה ארוכה, עצומה, של אנשים, ביניהם אני, פוכרת עכשיו אצבעות בייאוש ואומרת לעצמה: אבל רגע, רציתי לקבוע איתו! קבענו לדבר, רציתי לספר לו, רציתי להראות לו משהו! ולכל אחד יש משהו שרק דנקנר יבין, ולכל אחד יש משהו ש"דנקנר פעם כתב על זה" וצריך לשאול אותו באיזה מעשרות הפרסומים זה מופיע, ולכל אחד יש אבל פרטי על האיש החכם הזה שהלך כל כך מוקדם מידי.
זהו. אין יותר דנקנר. בשבת בצהריים בא מישהו הביתה ואמר "דנקנר נפטר פתאום". אני נתקפתי הלם ואז נטלתי את "הפסטו של השכן" מהארון ונתתי לילדים שיקראו. כולם קראו וצחקו מאוד ואני קראתי ובכיתי. קראתי ובכיתי.