כששרון גל התקשר בהפתעה לגברי בנאי וביקש ממנו את תגובתו על השמועה שהוא יקריא מכתבים שכתבו מחבלים ביום זכויות האדם הבינלאומי, בנאי ענה לו בקללה וניתק את השיחה. אוקיי, אולי לא שעתו היפה ביותר, אבל אפשר להבין אותו. גם שיחה בהפתעה בשידור חי וגם על נושא כל כך נפיץ? האיש בן 79, אולי נניח לו? בנאי כבר הספיק להוציא תגובה רשמית בה הוא מתנצל בפני קהל המאזינים על זה שהתפרץ וקילל, והוסיף שלמרות השמועות, הוא לא יקריא מכתבי מחבלים. לא היה ולא נברא. חבל, דווקא אפשר ללמוד הרבה מלהקשיב לדבריהם של רוצחים, כפי שהוכיח טרומן קפוטה מזמן וכל סדרת דוקו פשע אמיתית שיצאה מאז. אבל למה לחשוב בהיגיון כשאפשר לקיים את אחת המצוות הגדולות בתורה - להציק לשמאלני?
קונספט השיחה המפתיעה הוא עניין שנוי במחלוקת. ממש לפני שנה, איתמר רונאל כתב אצלנו על השיחה המפתיעה שעשו שי גולדשטיין ולאה לב לעיתונאי יאיר שרקי והופ, קיבל שיחה מפתיעה שכזאת בעצמו. למען הבהירות - אני לא חושבת שהשיחה המפתיעה צריכה להיעלם לחלוטין מהעולם. לפעמים, כמו שאמרו גולדשטיין ולב לרונאל באותה השיחה, היא מובילה לרגעים מדהימים. זוכרים את הפעם ההיא ששי ודרור, כשעוד שידרו ברדיו תל אביב, הגיעו לשיחה עם ראש ממשלת לבנון? הרגע הזה בלבד מצדיק את קיומה. אבל כמו כל פרקטיקה עיתונאית, גם לה אפשר - וכדאי - להגדיר גבולות.
השיחה המפתיעה הופכת לבעייתית כשמי שעושה אותה לא רואה בעיניים ולא מבחין בין סוגי האנשים אליהם הוא מתקשר, או בכלל חושב עליהם כעל אנשים. עיתונאים ונבחרי ציבור יכולים להרשות לעצמם להתמודד עם שיחות מהסוג הזה - כפי שהדגים רונאל - והם גם בחרו בעבודה שחושפת אותם להתקלות מהסוג הזה, אבל מה לגבי כל השאר?
סאטירה או סתם התעללות?
כשהייתי בת 21, צעירה, תמימה חלקית ובעיקר טרייה מאוד בתעשיית התקשורת, קיבלתי ג'וב חלומות - להיות המפיקה של התוכנית היומית של שי ודרור ברדיו תל אביב. העבודה כללה שני דברים עיקריים - לפנות את הכלים המלוכלכים שלהם מחדר הכתיבה לכיור המטבח (מה שכל הטאלנטים האחרים, כולל טל ואביעד, עשו עבור עצמם. רק אומרת) ולשריין את השיחה המפתיעה. באמצע היו דיווחי תנועה, שיתופי פעולה מסחריים ושאר דברים לא עסיסיים. 15 שנה אחרי, אני יכולה עדיין לומר שהשגת השיחה המפתיעה, חמש פעמים בשבוע, הייתה אחד הדברים המאתגרים ביותר שעשיתי בחיי. מדובר היה בסך הכל בכמה דקות בסוף התוכנית, אבל הדרך אליהן הייתה רצופה מכשולים, וכל האמצעים היו כשרים. כולם. כדי להגיע למספר הטלפון של מי שחיפשנו להפתיע, ובעיקר על מנת להבטיח שהם אכן יענו לטלפון בשידור חי, נאלצתי לשקר לא פעם ולא פעמיים. הצגתי את עצמי בתור עיתונאית מגוף אחר על מנת לתאם ראיון טלפוני בשעה מדויקת, ולפעמים הייתי חברה ישנה מהתיכון של מושא השיחה, אם מדובר היה במישהו שהיה לנו ברור שלא ירצה לדבר עם התקשורת. החלפתי דמויות וסיפורים על בסיס יומיומי, ולמעשה, עשיתי קריירה מלהיות שקרנית.
באותם ימים לא היו לי יותר מדי סטנדרטים מוסריים. הייתי צעירה, אסירת תודה על כל הזדמנות, ובוודאי על כך שהפקידו בידיי את אחת התוכניות החשובות ברדיו תל אביב. הדבר היחיד שסירבתי לעשות היה קריינות לפרסומות של מרכזים לטיפולים אסתטיים. כל אחד והקווים האדומים שלו. ואז הגיעה השיחה המפתיעה לחנן גולדבלט. הוא בדיוק שהה במאסר בית אצל אחותו, והדרך להגיע לטלפון בביתה הייתה כמעט בלתי אפשרית. זה לקח ארבע שעות ועשרות טלפונים, אבל בסופו של דבר הצלחנו. התקשרנו לבית ומי שענה לטלפון היה האחיין של גולדבלט. אני אפילו לא זוכרת מה נאמר בשיחה הזאת, רק שהוא לא ידע מה נפל עליו, ושהיא שברה לי את הלב. מילא גולדבלט, עליו קשה לרחם, אבל במה חטא האחיין הצעיר שלו שהוא היה צריך לעלות לשידור חי, בפריים טיים של הרדיו, ולהידרש לענות על שאלות על מה שהוא בוודאי אחד הדברים המביכים שקרו לו בחייו? אבל זו המהות של השיחה המפתיעה - אי אפשר לדעת מי ירים את הטלפון בצד השני, ואיפה יעבור הקו בין סאטירה, אייטם עיתונאי וסתם התעללות.
ביום אחר, הגעתי לתחנה בדמעות. באותו היום אירע פיצוץ במקום העבודה של אבא שלי, ולא הצלחתי להשיג אותו בטלפון כדי לוודא שהוא בריא ושלם. כשנכנסתי לחדר של שי ודרור סיפרתי להם מה קרה, הם בדיוק קראו בעיתון על אותו הפיצוץ, ואחד מהם הציע שזו תהיה השיחה המפתיעה שלנו לאותו היום. זה אולי גם המקום להגיד שלמרות הזיכרונות הלא נעימים מאותה התקופה, שכללו גם כמה השפלות שהופנו אלי באופן אישי, אין לי אפילו מילה אחת רעה לומר על שי גולדשטיין.
ובחזרה לעבר. אם השיחה עם האחיין של גולדבלט עשתה לי רע, הרעיון שאפיק שיחה מפתיעה למקום העבודה של אבא שלי, בזמן שאני לא יודעת מה מצבו ועדיין דומעת, היה כבר בלתי נתפס. את התוכנית של שי ודרור הפקתי חצי שנה בלבד, אבל למדתי שם המון. למדתי להתעקש על אייטמים עיתונאיים ולמצוא דרכים יצירתיות להגיע אליהם. למדתי גם המון על הגבולות המוסריים שלי, לא לפני שחציתי כמה וכמה מהם.
לא צריך לוותר על השיחה המפתיעה, צריך רק לדעת לשים אותה בידיים של מי שלא מנצל אותה לרעה. במקרה של שרון גל וגברי בנאי, מדובר היה ברגע מביך, והתגובה של גל לאחר הניתוק בכלל הייתה מיותרת. התקשרת לאדם מבוגר, אייקון תרבות, ושאלת אותו בשידור חי על נושא שהוא לא מעוניין לדבר עליו? ניתוק בפנים הוא הסצנריוֹ הסביר ביותר שיקרה, ובעצם לא השגת כלום חוץ מלהשפיל את אותו האדם בפומבי. רוצה לבוא אליו בטענות? תאם ראיון להבא. עכשיו, אני רחוקה מלהיות היפית, אבל לא משנה כמה שנים אתה עיתונאי וכמה ציני זה הפך אותך, אתה לא עיתונאי מוצלח אם ויתרת לגמרי על החובה המוסרית שלך כלפי האחר. בטח שלא בן אדם מוצלח. בנאי התנצל על הקללה, ועליה בלבד, וטוב שכך - אין שום סיבה שהוא יתנצל על עצם הניתוק. אבל איפה, למען השם, ההתנצלות של שרון גל?