במרץ 2001, כש"וירוס של אוהד נהרין" עלה בבכורה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, ישראל כבר הייתה עמוק בתוך האינתיפאדה השנייה. זה לא היה הזמן להתייפייפות או למחשבות רציניות על העתיד. החיים התנהלו בין נסיעת אוטובוס אחת שעוברת בשלום לשנייה. אי אפשר היה ללכת לאולם ההופעות ולצפות לקבל את "אגם הברבורים". בריחה מהמציאות לא הייתה אפשרות.
"טוב שבאתם.
אתם הולכים לקבל פצצה ללב".
במילים אלו, לבן על גבי שחור, נפתחה התכנייה המקורית של היצירה. היא הייתה קודרת ומטיחה. אקספוזיציה למה שהולך לבוא על הבמה.
פאסט פורוורד לאפריל 2017. ישראל שקועה עמוק בתוך הבוץ של עצמה, אבל כבר למדה לשים את הצרות שלה על מצב השתק. העיניים תקועות במסכים, הטיסות לחו"ל זולות מאי פעם - החיפוש אחר מוצא אלטרנטיבי הפך לערך עליון. אל תוך האקלים הזה נכנס אנסמבל בת שבע עם הגרסה שלו ל"וירוס של אוהד נהרין" ודורש מאיתנו הקשבה מלאה.
הקהל מתיישב במקומות. הווילון כבר מוסת. הבמה לבנה, מוארת וקרה, ובמרכזה נעה שקית ניילון ארוכה המחוברת למיכל אוויר שמעניק לה חיים. היא צפה בחלל כמו תלמידת "גאגא" למופת. היא קישוט, עוד דרך למשוך את תשומת ליבו של הקהל. ואז היא נעלמת כאילו לא הייתה.
באותו שבריר שנייה, כשהבמה ריקה, מתגלית התפאורה הבתולית: לוח גיר שחור, גבוה, חוסם. בפינתו הימנית עומד מיקרופון, המחכה לאיושו של אביתר עומסי, שקולו העמוק עומד להכות בקהל בשישים הדקות הקרובות. בחליפה שחורה הוא מתחיל לדקלם את העיבוד של נהרין לטקסט "העלבת הקהל" מאת המחזאי הגרמני פיטר הנדקה. המחזה, שעלה לראשונה בפרנקפורט בשנת 1966, קושר את הקהל והאמנים על הבמה למערכת יחסים המתנהלת במרווח זמן קצוב מראש.
קורינה פריימן, הרקדנית הראשונה שעולה לבמה למרגלות לוח הגיר, מתחילה לשרטט את מתאר גופה, שהופך באמצעות תנועה חרישית למילה "אתם". תוך דקות ספורות, הסימון ברור לכולם בחדר – זה "אתם" מול אנחנו". רציתם בידור וקיבלתם בוקס לפרצוף. במהרה הבמה מתמלאת ברקדני האנסמבל, והיא תישאר כך ליתרת הערב, כולל זיגזוג בלתי פוסק של עומסי בין משימתו להעליב את הקהל לבין מילוי תפקידו כרקדן בלהקה. המוזיקה, שעוברת בין קטעים סימפוניים רהוטים לבין גרוביות מדבקת של חביב אללה ג'אמל הנצרתי, עוזרת להעצים את הדיסוננס בין מה שציפינו לראות לבין מה שקיבלנו.
אולי יותר מכל, זו יצירה המקדשת את כוחה של קבוצה, ולכן קטעי היוניסון הרבים שבה הם מהיפים והמורכבים ביותר ברפטואר הנהריני. בתלבושות המבריקות והעל-זמניות של רקפת לוי, רקדני האנסמבל נעים בחלל כמו חלקיקים בלתי ניתנים לתפיסה, זזים בקצב מדויק, משתלחים בקיר שחוסם אותם, יוצרים אנרכיה מוקפדת.
הם כולם צעירים ויפים, אנרגטיים ודרוכים, ועושים הכל כדי להוכיח את יכולתם הפיזית והמנטלית בביצוע היצירה המאתגרת הזו, שנוצרה והוצגה עד כה רק על ידי הלהקה הבוגרת. הם קיבלו הזדמנות פז והם לא מתכוונים לתת לה לחמוק בקלות.
והם אכן רקדנים נפלאים. אבל יש משהו כמעט לא הוגן במתן המשימה הזו לאנסמבל, המכיל בתוכו "ותיקים" הנמצאים שם כבר שלוש שנים וגופם כבר עבר הכלה נהרינית מוחלטת, לבין "צעירים" שהצטרפו לפני מספר חודשים וחלקם עוד זקוק להשתפשפות גאגאית. דווקא כשכולם באותה תלבושת אחידה וזזים לכוריאוגרפיה מלוכדת וממושטרת, אפשר לשים לב לאלו שזוהרים יותר מאחרים. קשה להסית את המבט מאמליה סמית', שהריקוד שלה נדמה כמאבק פואטי בלתי נפסק, מאיגור פטשנצ'ק שגופו השרירי כאילו נמס והתאחה מחדש בכל תזוזה, ומצ'אן וונג קים, שהשקט הסטואי שלו ריפד את הכוראוגרפיה בממד חדש, עמוק עוד יותר (וונג קים וסמית', אגב, הצטרפו ממש לאחרונה ללהקה הבוגרת).
את היצירה מסיימת סצנה מסחררת, ארוכה ומדיטטיבית שגומרת את הקהל והרקדנים באופן סופי. הם מסתובבים במקום כמו דרווישים מחוללים, ברקע שוב מתנגנת המוזיקה של חביב אללה ג'אמל בעוד שעומסי יורה לכיוון הקהל שצף מחמאות וקללות כמו רשימת טוקבקים שלא עברו סינון. בסופו של דבר, הצד ההוא על הבמה נכנע והאור כבה. עכשיו לקהל ניתנת ההזדמנות להגיב על כל מה שהופנה כלפיו. אבל לא באמת היו כוחות בתחרות הזו. גם אלו שכבר צפו ביצירה בגלגולים הקודמים שלה יודעים - אלו שעל הבמה ניצחו. נתנו להם לנצח. הוכחנו שאנחנו מזוכיסטיים.