ביום ראשון בצהריים שלחתי לאיריס מור הודעה בווטסאפ. "ומה שלומך היום?". ידעתי שהיא עברה בשישי מתל השומר הביתה ושמצבה לא טוב, אבל איריס שנאה מלודרמטיות. אז כרגיל הלכתי על טון נונשלנטי. אחרי רבע שעה קיבלתי ממנה הודעה. "נפרדת, ביי. יואל יעדכן". כמעט התעלפתי. נשימתי נעתקה. הלב שלי נשבר. שלחתי מהר הודעה ליואל אסתרון, חברה הטוב והאיש שהיה מבחינתי צלע שלישית במשולש שלנו. יואל ענה "הכי טוב שתכתוב לה ווטסאפ. היא קוראת".
וככה מצאתי את עצמי בבנין ציבורי, בלב תל אביב, נפרד לראשונה בחיי מאדם שמאוד אהבתי בהודעת ווטסאפ. לא הצלחתי להבין אם לכתוב "תדעי שמאוד אהבתי אותך" או "תדעי שאני מאוד אוהב אותך, ומודה לך על הכל". הדמעות גם הפריעו. אחר כך שלחתי עוד הודעה. כדי להיות בטוח שהיא מבינה כמה היא הייתה חשובה לי. וגם בדקתי עם יואל שהיא קראה אותה. הוא הבטיח שכן. אחרי כמה שעות הגיעה הודעה מהווטסאפ שלה. "איריס נרדמה בשלווה. היא לא תתעורר יותר. באהבה נועם", שכתב בשמה נועם זיו, בעלה. כל הבכי שאגרתי עד אותו רגע התפרץ שוב.
אני קראתי לה שוש. והיא קראה לי דנה. וביחד היינו שוש ודנה, שתי נערות טיפשוניות ששום דבר רציני לא מעניין אותן חוץ ממגזיני כרומו שמגיעים מניו יורק, והשופינג שצומח בעזרתן. לא שהיינו עושים כל כך הרבה שופינג. זה היה בשנות התשעים, כשעבדנו ביחד בעיתון "חדשות". את רוב הדברים שחמדנו במגזינים ממילא אי אפשר היה להשיג בארץ, וגם לא היה בהם שום צורך. אבל אנחנו, כמו אנבל ומידג' בסיפור המפורסם של דורותי פרקר "The Standard of Living", נהנינו מהפנטזיה והעילעול, כאילו היו הדבר עצמו.
בשעות העבודה היינו אנשים רציניים. איריס מור הייתה עורכת תרבות עם נטייה לספרות ושירה. אני הייתי כתב תרבות שסיקר תערוכות, הצגות, מופעים וכל דבר אחר שקרה תל אביב. אבל כשהדלת נסגרה הרשינו לעצמנו לתת מקום גם למה שאהבנו באמת. למשל בגדים יפים, סיפורים קסומים על חיים משגעים בהוליווד. זה היה מין מנהג כזה שמי שנוסע לחו"ל חוזר עם ערימת מגזינים עבור האחר. כדי שנוכל לקנות מגזינים "על חשבון העבודה" המצאתי בשעתו בחדשות מדור קטעי עיתונות בשם "לידיעת חוטפי המטוסים". איריס, שהייתה תמיד יותר רצינית, הפכה ב"הארץ" את העיון במגזינים למוסף עונתי של סיפורים מהעולם.
"חדשות" היה כבר הפרק השני שלנו ביחד. הראשון והמשמעותי יותר מבחינתי היה ב"העיר", עשור קודם. יואל אסתרון היה העורך שלו ואיריס הסגנית ועורכת התרבות, וביחד עם חבורה מסורה ולוחמנית של כתבים ומבקרים הגדרנו מחדש את העתונות העברית ואת תל אביב. אני יודע שזה מעט יומרני לומר, אבל כן, זו הייתה סוג של משימה, שלא לומר מלחמה. יואל ואיריס היו הגנרלים ואנחנו היינו הקומנדו. רעיונות שהיום הם טריוויאליים ובנאלים, נחשבו אז לגמרי מופרכים. למשל שסדרה טובה בטלוויזיה, היא חשובה ומעניינת יותר מהצגה בהבימה. שקונצרט של מינימל קומפקט במוזיאון תל אביב חשוב לפחות כמו עוד קונצרט של הפילהרמונית. ושבראיון עיתונאי צריך לשאול את כל השאלות. גם הלא נעימות. מי שהיה שם לעולם לא ישכח את הסקנדל במערכת, אחרי כתבת השער הראשונה שבה ראיינה תמי גלבץ את הבעלים של פאב השופטים. "כתבה על בעל פאב?! אפשר לסגור את העסק!!".
איריס ניהלה את שינוי הגדרות התרבות ביד רמה. בלי לפחד, בלי סנטימנטים. עם כבוד למה שנראה לה מעניין וחשוב, ובלי לפחד לומר בקול רם כשהמלך הוא קצת עירום. וכן, פתיחתה של מסעדת "התרווד הורוד" של צחי בוקששתר הייתה אירוע מכונן בקולינריה המקומית, ולכן משהו ש"העיר" חגג.
ב"העיר" של אמצע שנות השמונים, שש השנים שהפרידו בינינו היו מאוד דרמטיות. היא הייתה עורכת, שגם פרסמה כבר ספר. אני הייתי בעיקר צעיר ונמרץ, עם המון אמביציה. וביחד מצאנו איזו נוסחה נעימה לחוות את העולם ולערבב בין נמוך וגבוה באופן שהיה אז די חדש. היא כבר הייתה בעלת תואר שני בפילוסופיה וקולנוע, אחת שגרה בקנדה, ואני הייתי בעיקר מאזין בעינים פעורות. כן, הערצתי אותה קצת. יותר מקצת.
אחר כך ב"חדשות", כבר היינו באותו גיל. למרות ששנים רבות היא עוד הייתה בודקת אצלי עניינים כדי להבין "מה חושבים הצעירים". עד היום ההוא שבו אמרה לי "זהו. גם אתה כבר לא צעיר. עכשיו אנחנו ממש באותו מקום". זה היה כשכבר הייתה עורכת "גלריה", ב"הארץ" הקפוץ. היא לא הייתה נפוחה, איריס. אף פעם. וגם לא זייפה מעולם. ועל הפשרות הקטנות לבון טון, שנדרשו ממנה בעבודה, ידעה לצחוק בלי בושה. היו לנו סיפורים מיתולוגיים בעיני עצמנו שאהבנו לחזור עליהם שוב ושוב. למשל על מנהלת מסעדה חדשה ולא טעימה בנחלת בנימין שניסתה לטעון, במבטא צרפתי, שהאוכל לא טעים לנו "כי אתם לא מכירים בישול בחמאה". והיה עולם דימויים, נהיר לשני הצדדים, שלא היה זקוק לשום הסבר.
למעט מאוד אנשים בעידן הזה יש מספיק ביטחון עצמי כדי להישאר באמת מאחורי הקלעים. בכל העבודות שלה, ובוודאי בתפקידה האחרון כאחראית על התרבות בתל אביב, היא הייתה יכולה לקבל הרבה יותר זרקורים. היא לא ברחה מהם, היא פשוט לא הייתה מעוניינת. האנשים הרבים שמבכים אותה מאז מותה הם הוכחה שקרדיט אינו נעלם ככה סתם. בסוף תמיד יודעים למי הוא מגיע באמת. ואיריס מור הייתה אישה רצינית, יסודית ומשפיעה. לא הפריע לה שכל כך מעט אנשים במדינת תל אביב, יודעים כמה היא השפיעה על יצירת הבועה. "זה בסדר", היא תמיד אמרה, "מי שצריך יודע". ועינה לא הייתה צרה במי שכן התפרסם או נחשף יותר. "אם אתה נהנה, כל השאר לא חשוב", הייתה אומרת בחיוך רחב.
דווקא בתפקידה האחרון, שהיה כאילו הקשה מכולם, היא פרחה יותר מאי פעם. היא שנאה פקידים ואת "אמנות האפשר", שנאה להתכופף בפני העולם כי "ככה צריך". אבל מצאה דרך מול ממסד לא קל, ומול ביורוקרטיה שמאיימת תמיד להטביע, לייצר אווירה נעימה, יצירתית ומפרה. מי שעבד מולה בשנים האחרונות יתקשה להאמין שבשנות השמונים, כעורכת תרבות, היא נחשבה ל"אימת היחצניות". אחת שטורקת טלפונים.
היא הייתה אדם חרוץ, שאהב מאוד לעבוד. בלי להזניח בעל ושני ילדים, בלי שעות מטורפות. עם חופשות. אבל עם הבנה שעיסוק שאתה גם נהנה ממנו - הוא מפתח לחיים טובים. מדברים היום הרבה על זה שאנשים צריכים להמציא את עצמם מחדש. איריס מור המציאה את עצמה מחדש ובהצלחה עצומה אינספור פעמים. כעורכת תרבות, כעורכת הוצאת ספרים, ולבסוף כמנהלת תרבות בעיריה ענקית. אבל בכל המקומות האלה היא הייתה אותו בן אדם.
יש מעט מאוד אנשים שעיצבו את התודעה שלי כאדם בוגר. אנשים שפגשתי בשנות העשרים המוקדמות והפכו למשהו שקוראים לו היום "מנטורים" או מורים לחיים. אני מאוד גאה שאיריס הייתה אחד מהם. אהבתי אותה מאוד מאוד. אני עדיין אוהב אותה. אני מנסה להתנחם, ונזכר שהיא לא ממש חיכתה לביטויים הפיזיים שמביאה איתה הזקנה, והייתה ודאי שמחה מכך שתמיד נזכור אותה יפה ורעננה.
"שתדע מראש", היא אמרה לי בטלפון יום אחד לפני פגישה, "מתחתי את הפנים". כשנפגשנו והחמאתי לה, היא הוסיפה "וזאת לא הפעם האחרונה". נוחי בשלום איריס, ואני אומר - אם צריך, תמתחי שוב גם שם. אל תוותרי להם. אף פעם לא ויתרת.
הלווייתה של איריס מור תתקיים היום בשעה 17:30 בבית הקברות בקיבוץ גבעת ברנר.