היוש עומר אדם ומשה פרץ,
אני כותב לכם את המכתב הזה כי אני אובד עצות, ואחרי שקראתי את הריאיון שלכם ל"ישראל היום" הבנתי שאתם היחידים שיכולים לעזור לי.
בזמן האחרון האישה שלי מראה סימנים מדאיגים. הכל התחיל כשתפסתי אותה בכמה הזדמנויות מתגנבת החוצה מהבית מבלי לבקש רשות. באחת הפעמים, כשהיא חזרה, היה לה ריח מוזר כזה, של זיעה. שאלתי אותה מה היא עשתה שגרם לה להדיף כאלה ניחוחות לא נעימים, והיא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שחנתה רחוק מהסופרמרקט והזיעה מסחיבת השקיות. בהתחלה האמנתי לה, נתתי לה פליק בתחת והחלקתי את כל הסיפור. אבל אז, כמה ימים אחר כך, כשהצעתי לה קצת כסף לבזבוזים כדי שתתפנק ותקנה לעצמה משהו יפה, היא אמרה לי "תודה, אבל אני לא צריכה".
ואז נפל לי האסימון. היא מצאה עבודה.
תמיד חששתי שהיום הזה יגיע. שלא תבינו לא נכון, אני חושב שזה דבר נפלא שלאישה יש שאיפות, כל עוד היא לא מנסה לממש אותן. גם אני תמיד חלמתי להיות סופרמן, אבל זה לא אומר שאני אקפוץ מגג של בניין ואנסה לעוף.
לצערי, זאת הייתה רק ההתחלה. לא עבר שבוע עד שמצאתי מכתב חשוד בתיבת הדואר. כשפתחתי אותו חשכו עיניי - היא התקבלה ללימודי תואר ראשון! שלא תבינו לא נכון, זה לא שיש לי בעיה עם נשים משכילות. מצדי שהיא תקרא כל היום ספרים של רות סירקיס. אבל תואר?!
כשהיא חזרה הביתה ניסיתי לדבר איתה בהגיון. אמרתי לה שלימודי מגדר זה אמנם דבר חשוב מאוד, כי מישהו צריך לבנות גדרות כדי להגן עלינו מהאויבים שלנו, אבל ראבאק, למה היא?! היא ענתה שזה נושא שמאוד מעניין אותה ושאלה אם אני מכיר את סימון דה בובואר, אז שמתי יד על הלב ונשבעתי לה שאני לא מכיר אף סימון ושהיא יכולה לעבור על ההודעות שלי אם היא רוצה.
מאז המצב רק הלך והידרדר. פתאום היא הפסיקה להכין לי אוכל, אמרה לי שאם אני רעב אני יכול לבשל בעצמי. ניסיתי לדבר ללבה, הסברתי לה שהדבר היחיד שאני יודע לבשל זה גולים כשאני משחק כדורגל עם צביקה והחבר'ה מהשכונה, אבל היא אפילו לא חייכה. שאלתי אותה מה יקרה כשיהיו לנו ילדים, מי יאכיל אותם ויחליף להם חיתולים כשהם יעשו קקי? ואז היא אמרה לי את המשפט הנורא מכל: "אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה ילדים, לפחות לא בזמן הקרוב".
אז עשיתי מה שכל גבר סביר במצבי היה עושה - נעלתי אותה במטבח, בלעתי את המפתח ואמרתי לה שאני לא משחרר אותה עד שיוצא ממנה הדיבוק. אפילו הקראתי לה ציטוטים מהריאיון המשותף שלכם. סיפרתי לה שהזמר הדגול עומר אדם בכבודו ובעצמו אמר ש"זו בעיה כשהאישה מנסה לפרוץ את הגבולות הטבעיים שלה", ושגאון הדור משה פרץ האחד והיחיד הוסיף ש"אישה צריכה להבין את המקום הטבעי שלה". לא שאני חושב שמקומה הטבעי של האישה הוא במטבח. מבחינתי היא יכולה להסתובב חופשי גם בסלון ובחדר השינה. אבל עד שהיא לא תבין שהתכלית שלה בחיים היא להיות אמא, היא לא יוצאת משם.
לדאבוני, שום דבר לא עזר. היא המשיכה להתווכח ואמרה שהתפיסות האלה מתאימות אולי לתקופת האבן, והעולם התקדם קצת מאז. שהיום נשים מבינות שמגיע להן שוויון מוחלט, שהן כבר לא תלויות בגברים. שחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים ונשים היא כבר מזמן נחלת העבר, ושבארה"ב אפילו זוגות חד-מיניים יכולים להתחתן. היא אפילו קראה לי שוביניסט. "אני שוביניסט?!", הזדעקתי. "זהו, את לא יוצאת יותר מהמטבח".
אז השארתי אותה שם, ובינתיים עבר כבר חודש. בשלב מסוים היא הפסיקה לענות לי, כאילו שזה מה שיגרום לי לתת לה לצאת. הייתה רק פעם אחת שכמעט התפתיתי לשחרר אותה כי הייתי חרמן אש, אבל בסוף פשוט התקשרתי לחברה שלי סימון.
בקיצור, אשמח לשמוע מה הייתם עושים אם גם לכם הייתה כזאת אישה סוררת. האם לכלוא אותה במטבח זה עונש מספיק חמור, או שאני צריך גם להשמיע לה את כל השירים שלכם בלופ?
שלכם בידידות,
ארי