כ-60 איש המתינו בשבוע שעבר מחוץ לבית העיר בתל אביב, כאשר שתי נשים וגבר בלבוש אקסטרווגנטי הגיחו החוצה והחלו לקרוא בשמות המוזמנים הרשאים לקבל את כרטיס הכניסה שלהם. כשמרבית ההזמנות חולקו, לא נותר להם אלא לשוב ולקרוא בשמו של איש מפלגת העבודה ("אלדד יניב! אלדד יניב! אלדד יניב!"), שבהברזתו ציווה לנו כאב ראש.
כעבור מספר דקות הוחלפו הקולות הצורמים בזמר ארץ-ישראלי מרומם נפש. "באלה הידיים עוד לא פיניתי כפר, עוד לא עקרתי זית באמצע המדבר", שרה זמרת לבושת נוצצים למנגינת הקלאסיקה של יהורם גאון. עובר אורח סקרן שאל את אחת המארגנות מה לעזאזל הוא רואה כאן, אך בדיוק כשזו החלה לכבד אותו בתשובה אינפורמטיבית ("זה מופע אמנותי שבו..."), היא נזכרה שחוסר נגישות הינו מאפיין מהותי לאירועים מסוג שכזה, ואולי לאמנות קונספטואלית בכלל. "זו שעת ביקור במתקן 27", אמרה לו לבסוף. "בפנים כלואים 15 אמנים רדיקליים שנדרשים להחזיר לקופת המדינה את כספי התמיכה שקיבלו".
בתרגום חופשי מארטיסטית מדוברת, "מתקן 27" היא תערוכה חדשה המתארחת בבית העיר (מדי שלישי בין 20:30 ל-21:40, עד ה-12 במרץ) ומשלבת אמנות פלסטית, וידאו ארט ופרפורמנס. הפרויקט, יוזמה משולבת של עידית הרמן, אריאל ברונז וזויה ברנשטיין, בחר לדון במצבו של חופש הביטוי הישראלי דרך קונספט בלתי שגרתי. הרעיון, כמו שאולי כבר הבנתם, הוא לדמות מתקן כליאה מבודד וסטרילי שבו אמנים "אסורים" נדרשים להציג את אמנותם "המשחיתה". היצירות הנמכרות במתחם, לפי אותו היגיון, יאפשרו לאמנים הסוררים "להשלים את חובם למדינה".
בכניסה לתערוכה ניצבה בפניי אישה המתפלשת באמבטיית חרא, לכאורה (מיצג של האמנית הפיליפינית קזויו שיונוירי). זה מסוג הדברים שקורים באירועים כאלה. בין היתר מוצגים בתערוכה גם מיני-מקדש לבנימין נתניהו (מעשה ידיה של האמנית OUM KULTUV); חדר תפילה שבו מוענקים שירותי גאולה בהתכתבות מהאמנית גליה פסטרנק, המסתתרת בשעת התערוכה בתוך תיבה (בתשובה לשאלתי "מה חושב סבי המנוח על המקצוע שבו בחרתי?", כתבה פסטרנק: "הוא אוהב אותך וחושב שאת מוכשרת מאוד"); ובית קפה שבו חייבים לנהל שיחות חולין בנושאים לבחירתה של גבריאלה נויהאוס השוויצרית. דרור ליברמן הקפיץ את לבבות באי המרפסת כאשר זחל בין חוטי תיל, שוטט על קצוות הגג בחופשיות, ועצר רק כדי לצלות נקניקיות על מנגל שהוצב שם מראש.
"הפרובוקציה היא חלק מהקונספט"
אחד האמנים הבולטים המציגים ב"מתקן 27" הוא גל וולינץ, שקנה לעצמו שם של סמולן-אמן-בוגד עוד בפרשת החמסה במכללת ספיר. לפני כשנתיים פוטר וולינץ מהוראת אמנות בבית ספר בחולון לאחר שתלמידיו נחשפו ליצירות וידאו בוטות שלו (הכוללות עירום). כשסיים לרכוב על בריטני ספירס בדרך ל-2 מיליון צפיות ביוטיוב, פנה האמן לנתץ פרה קדושה נוספת; בעבודתו הנוכחית, "יצחק", הוא שותל תמונות מצעירותו בתמונות איקוניות בהן מופיע יצחק רבין, במטרה לדמות רומן שניהל עם ראש הממשלה המנוח כשהיה בן 13. לצד החלק הפלסטי, וולינץ מתהלך הלוך ושוב במתחם כטינייג'ר זעוף, וגובה עשרה שקלים מכל מבקר המבקש לשוחח עמו. לא תאמינו, אבל יש מי שמשלם.
"העניין שלי הוא לאו דווקא ברבין", מספר לי וולינץ. "מבחינתי זה סוג של אלגוריה לחוסר המנהיגות היום. נכון שזו מראה מעוותת, של ילד שמצד אחד נורא צריך שיגוננו עליו ומצד שני רוצה להיות מעין פאם פאטאל שתצליח לפתות מנהיג. רוב האנשים זורמים עם הפרפורמנס שאני עושה, אבל יש כאלה שזה מביך אותם ומבריח אותם, כי אני כן משתדל ליצור אינטראקציה עם המבקרים".
יהיה מי שיגיד שהעבודה נשענת בעיקר על הנושא הפרובוקטיבי.
"סבבה. אני חי עם זה בשלום. בהקשר של הפרויקט הספציפי הזה, ברור שהעבודה נועדה להיות פרובוקטיבית ומתריסה, כי זה חלק מהקונספט. ברור שהפיכת רבין לפדופיל או למכשפה זה מהלך מתסיס אך מכוון ומודע. בכל מקרה, אני לא תופס את העבודה הזאת כשטחית. יש בה המון אספקטים והיבטים, גם בהקשר פוליטי וגם בהקשר של הביוגרפיה האישית שלי. לבוא ולתווך, להסביר את מה שאני עושה או לא עושה, זה פחות מעניין אותי. אם כרגע אנחנו מדברים על אמנות פלסטית, אז על כל דבר אפשר לשים את הפילטר של שטוח ומושטח. הרי אין אף אחד שיוצא היום מגבולות הטריטוריה המוכרת. הכל כבר עשוי ולעוס, אז הביקורת הזאת מבחינתי חלה על הכל".
בהקשר של "מתקן 27", ובתור מישהו שספג לא מעט נאצות סביב סאגת החמסה, אתה חרד לחופש הביטוי בישראל?
"אני חרד לעתיד שלו. היום אנחנו עדיין לא במצב של סתימת פיות, אבל אין ספק שנתניהו והממשלות בראשותו מקדמים אותנו לזה. הגענו למצב שלקרוא למישהו שמאלני זו קללה. בעבר כיליתי את זמני בדיונים והתכתשויות בפייסבוק, אבל בשלב מסוים גם לי נפל האסימון והבנתי שהשיח הזה לא רלוונטי. אנחנו יכולים לכעוס ולהתעצבן, אבל המדינה מבחינה דמוגרפית הולכת לכיוון מסוים מאוד. יהיה פה בעתיד רוב דתי. תהיה פה מדינה בעלת סממנים לאומניים ודתיים. זה לא משהו שנוכל לתקן. מדינת ישראל מקבלת את הצורה שהיא הייתה צריכה לקבל, מבחינה גיאוגרפית. אנחנו לא מדינה אירופית, אנחנו מדינה מזרח תיכונית, וכנראה שזה מה שהיה צריך לראות. לצעירים חילונים קשה להיות באקלים הזה. לכן הרבה צעירים חילונים כמוני, וזה לא קשור לימין או שמאל, עושים את החושבים שלהם ועוברים לחיות בחו"ל".
מבחינה אסתטית או פוליטית, אתה יכול להתחבר לעבודות של נטלי כהן וקסברג, כדוגמת החרבון המפורסם על הדגל?
"בהיבט העקרוני אני מעריך מאוד את מה שהיא עושה. יש פה אדם חזק שעומד מול הרשויות שיורדות לחייו. היא עוברת דברים שאני לא עובר, כי מה שאני עושה נעשה מאחורי אצטלה אמנותית. היא הולכת עד הסוף, ואני בעדה. החרבון על הדגל היה לדעתי פשוט 'ליטרלי' מדי. זה מעשה שכבר ראינו הרבה. אבל אם כבר דיברנו על סתימת פיות, אפשר להגיד שהיא מצליחה לחצות את זה. היא מגיעה אל הקהל שלה דרך הרשת. סביר להניח שגלריות לא יציגו אותה, אבל היא כן מייצרת כותרות ומצליחה להעביר את המסרים שלה, וזה חשוב".
לא עזבתי את מתקן 27 לפני שהשתתפתי בסשן ה"BDSM מורשת" של האמן עודד צדוק. לצלילי מוזיקה של סדנת ניו אייג' טיפוסית, ניגש צדוק לנציגים מתוך הקהל וביקש מהם "לעשות לו אירוע רב נפגעים בפה", "להגיש לתוכו בג"ץ" ו"להשפיך לו פרג של אוזן המן על הפנים". מילת הביטחון של הסדנה הייתה "יזכור". לקראת סיום הסשן הגיש צדוק חגורת עור לבחורה שישבה בשורה הראשונה, וציווה עליה להדק אותה סביב צווארו. כשהחל להיחנק קרא "יזכור! יזכור! יזכור!" ולהפתעתו, כמו גם לתדהמת הקהל, סירבה הבחורה להתיר את המתח. לאחר מכן התברר שהיא כלל לא דוברת עברית. לאמן שלום.