אי אז בחודש יולי, הטריילר הראשון ל"קאטס" הגיח מתוך האופל וחשף את האינטרנט לראשונה לתועבה הוויזואלית שהיא ג'ודי דנץ' עטויה פרווה דיגיטלית. היו שהגיבו בשוויון נפש, היו שהתחלחלו והיו גם כמה מבקרים שאולי ואולי לא חתומים על הביקורת הזה, שהפכו שעון חול דמיוני והתחילו לספור לאחור את הימים כי התרסקות קולנועית כמו "קאטס" היא משהו שרצוי לראות על מסך גדול בשביל להאמין.

ניכר גם שמפיקי הסרט ומפיציו לא היו ערוכים לתגובות השליליות לטריילר ולחתולי האדם המעוותים שהוצגו בו, וניסו בחודשים שחלפו מאז לעשות כמה וכמה טוויסטים במסע השיווק של הסרט: הוא הפך מהפקה עטורת כוכבים לסרט אוסקרים פוטנציאלי, אחר כך לפרויקט קולנועי מסקרן בכיכובה של טיילור סוויפט ובסופו של דבר לבדיחה מודעת לעצמה. די להעיף מבט בחשבון הטוויטר הרשמי של "קאטס" בשביל להבין כמה נואשים היו הבמאי טום הופר והאולפן שמאחוריו בבואם למכור את הסרט הזה. גם הם הבינו שהדרך היחידה להתייחס אליו היא כבדיחה. רק, יו נואו, כזו שעלתה יותר מ-100 מיליון דולרים. ומה נאמר ומה נגיד? לא הצליח להם. ברמה היסודית לא הצליח להם. כי "קאטס", שעלה בסוף השבוע לבתי הקולנוע בישראל אחרי מבול ביקורות קטלניות מעבר לים (ועלה פה ללא הקרנת עיתונאים - נשיקת מוות מבחינת יחסי ציבור), הוא אפילו לא בדיחה, אלא משהו הרבה יותר גרוע: סתם סרט מחורבן.

מהו "קאטס", בעצם? מחזמר אייטיזי מבית אנדרו לויד ובר, המבוסס על שירי הילדים של ט"ס אליוט אודות חתולי הרחוב של לונדון. המחזמר "קאטס" הוא הצלחה ענקית בברודווי, למרות שאין לו עלילה של ממש, למרות שיש רק שיר אחד זכיר ממנו ("Memory") ולמרות שהוא כולל קבוצת אנשים בוגרים בתחפושות בלט/חתול חצי ארוטיות, ששרים אחד לשני "ג'ליקל, ג'ליקל" בלי נימוק נראה לעין. אבל עם הצלחה לא מתווכחים, וכנראה שמשהו - ובאמת שאין לי מושג מהו אותו משהו טמיר ואווילי - מושך את הציבור ל"קאטס", והמחזמר ממלא אולמות גם כיום. עלילת הסרט, בהתאם, דלה: החתולה ויקטוריה (בגילומה של פרנצ'סקה הייוורד. רקדנית שזה היה אמור להיות תפקיד הפריצה שלה לקריירת קולנוע) ננטשת ליד כיכר פיקדילי בלונדון. היא חוברת לשבט חתולי רחוב מזמרים ומרקדים, ויוצאת איתם ללילה של הרפתקאות שבסופו נערך נשף. בנשף, יוכלו החתולים השונים בשבט לשיר ולהציג את עצמם כראויים ביותר לפרס אחד נשגב - הזכות להיבחר על ידי מנהיגת השבט (ג'ודי דנץ') ולעלות אל מעל לאטמוספירה, ולמעשה למות ולהתגלגל מחדש לחיים טובים יותר. המחזמר הוא, ברובו, סולואים של חתולים שונים שמדברים על מעלותיהם ויתרונותיהם, בזמן שהחתול הנכלולי מקאוויטי (אידריס אלבה) מנסה להדיח אותם מדרך הישר ולנכלל את דרכו הנכלולית והפרטית אל הפרס.

ושוב, אם כבר בנקודה הזו אתם חושבים שמדובר בסרט אידיוטי אתם צודקים, כמובן, אבל מדובר בהרבה יותר. "קאטס" הוא קודם כל סרט מכוער בצורה יוצאת דופן. הפרווה הדיגיטלית שהופר התגאה בה נראית זוועה, לכל החתולים יש גופים מעוותים בעלי פרופורציות משתנות (לפעמים הם גדולים מכיסא בר, לפעמים הם קטנים מגלגל אופניים; לעתים הם יכולים להחזיק סכין ומזלג ולעתים הם ממלאים מיטה שמיועדת לבני אדם), ועבודת האפקטים שנעשתה עליהם איננה עקבית. העיצוב מכוער וצעקני, והאיפור הפיזי נראה חובבני ומגוחך. המוזיקה עצמה מחורבנת ובלתי זכירה. לא לשווא התקבע "Memory" (בסרט, בביצוע יפה של ג'ניפר האדסון) בזיכרון הקולקטיבי, ובצדק נשכחו כל שאר השירים מהמחזמר של ובר, כי כולם רפטטיביים, שטחיים ולא סוחפים בשום צורה. תוסיפו לזה בימוי שחקנים שנע על הציר שבין "טרגדיה שמשוחקת כקומדיה" לבין "אלוהים אדירים מה ראיתי עכשיו" ותסריט מבלבל שלא לצורך ותקבלו בלגן. וחמור מכך: בלגן משעמם. אלוהים, איך חומרי המקור הפסיכדליים האלה (יש נאמבר על חתול במכנסיים שחי בְרכבת ונאמבר בכיכובם של תיקנים עם פרצופי אדם) הפכו לשעה וארבעים שמרגישות כמו שלוש שעות?

טיילור סוויפט
כנראה שמתחרטת על כל רגע ורגע. טיילור סוויפט | צילום: יחסי ציבור

אין ל"קאטס" אפילו חסד אחד שיציל אותו. בכל נקודה על הכביש הדמיוני הזה בה ניתן היה לגאול את הסרט, טום הופר עשה פרסה. נתקע בקיר. יצא מהמכונית והתחיל ללכת על הידיים. הכל בסרט הזה רע ומקולקל מהיסוד כמעט, וכל מתיחות הפנים שניסו להעביר עליו בתהליך ההפקה ניכרות בו. אם תהיו בשקט בזמן הצפייה - וסביר שתהיו, עקב שילוב של אימה, תמיהה ונמנום - תוכלו לשמוע את מפיקי הסרט אומרים "אוקיי, כאן נוסיף בכוח מונולוג מרגש" או "וכאן רבל ווילסון תיפול על הפרצוף כי צריך גם לפנות לילדים". זהו סרט מהונדס בו כל החלקים פשוט עובדים אחד נגד השני, והתוצאה אפילו לא טראשית וכיפית, אלא סתם מעפנה. בזבוז זמן מוחלט.