"מלחמת 90 הדקות" הוא סרט מבאס לאללה. הוא מעמיד פני סאטירה פוליטית חריפה, אבל בתכלס הוא חריף כמו סטטוס של בוז'י הרצוג (ועילג במידה דומה). זה מאכזב דווקא בגלל שהתקציר שלו כל כך מופרך ובלתי ייאמן - ישראל ופלסטין מחליטות ליישב את הסכסוך במשחק כדורגל, שתוצאותיו יכריעו מי יישאר לחיות כאן ומי יעזוב. אני בעד רעיונות מופרכים כשהם מתפקדים כתרגיל מחשבתי מעניין או אפילו סתם כבדיחה מושקעת, אבל זה לא קורה ב"מלחמת 90 הדקות". סרטו של אייל חלפון (במאי "איזה מקום נפלא", שגם כתב את התסריט על פי ספרו של איתי מאירסון באותו שם) הוא רשימת מכולת של קלישאות סכסוך שאפילו תכנית סאטירה מהסוג הזול ביותר לא הייתה מעזה למחזר.

חציו הראשון של הסרט מעלה שאלות רבות לראש: איך יעבוד הפינוי של העם המפסיד? תוך כמה זמן זה יקרה? מי הציע את המהלך המפתיע ומיהם הפוליטיקאים שאישרו אותו? האם רוב תושבי ישראל ופלסטין תומכים במשחק? מי מממן את כל זה? האם מדינות זרות כלשהן הציעו מקלט למפונים? האם יש סרבנים שהכריזו כי לא ישתפו פעולה עם המשחק? מה יעלה בגורלם של ערביי ישראל?

אבל חציו השני של הסרט לא עונה על אף אחת מהשאלות, ונותר רק להתפלל שמשהו מעניין יקרה; מרגיז, מטלטל, רק שיקרה משהו. רק לא עוד סצנה משעממת על יו"ר ההתאחדות הישראלית לכדורגל (משה איבגי) שסונג'ר להכריע את הסכסוך כי <הכנס כאן הסבר שלא קיבלנו> או על יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל (נורמן עיסא), שהוא כמו מקבילו הישראלי רק זחוח יותר וגם חביב קצת יותר.

שני היו"רים ושאר גיבורי הסרט מככבים ברצף מתיש של סצנות חסרות טעם וערך, חסה קולנועית שמרפדת את הקיבה בהמתנה הבלתי-נגמרת למשהו טעים. למה להתמקד בדמויות וסיטואציות כל כך משעממות, סתמיות ובלתי מושכות? ולמה כל כך הרבה סצנות מצולמות באולפן "חדשות הספורט" (אולי כדי להזכיר לנו שלא כל מי שמופיע בטלוויזיה ניחן בכישרון משחק)? החדשות הרגילות לא מסקרות את הסיפור הזה?

מלחמת 90 הדקות
למה להתמקד בדמויות וסיטואציות כל כך משעממות, סתמיות ובלתי מושכות? | צילום: יחסי ציבור

"מלחמת 90 הדקות" מוצג כסרט מוקומנטרי – בחירה שמתגלה גם היא כנבובה, מיותרת וחסרת שיניים. הסרט התיעודי שמצלם הצוות האלמוני לא מדבר בשפה דוקומנטרית, לא מוסיף עניין ולא צוחק על דפוסים שחוקים של יומני חדשות או סרטי תעודה. אפילו ליצור שמץ של אינטימיות עם הדמויות הראשיות הוא לא מצליח - אפילו לא עם הזוג הפורטוגלי החמוד שמנהל את מגרש הכדורגל בו צפוי להתקיים המשחק (שבכלל לא מוצג בסרט). הזוג הזה, שמשמש כסוג של מקהלה יוונית המביטה מבחוץ על הפארסה ומנסה להבין מה לעזאזל קורה, כיף לצפייה כי להבדיל מכל תת-עלילה אחרת בסיפור, זה משהו שלא ראינו כבר מאתיים פעם. הוא מאופיין ביותר מכותרת ("עסקן ציני", "אמא כועסת בהפגנה", "מאמן כדורגל גרמני שלא מרגיש בנוח במצב אליו נקלע"), ויש לו פוטנציאל להפתעה ולעניין. אבל אלה לא יותר מקרוטונים בסלט חסר הערך הקלורי שהוא "מלחמת 90 הדקות". זו תוספת חמודה, אבל זה לא מה שחשבנו עליו כשהזמנו את הסלט.

אי אפשר להתייחס ל"מלחמת 90 הדקות" בלי לדבר על פרשת משה איבגי. יותר משנה עברה מאז נחשפו ההאשמות כלפי איבגי, על פיהן השחקן הטריד באופן סדרתי ומתמשך נשים שעבדו לצידו בתיאטרון ובקולנוע. על אף המלצת המשטרה, איבגי טרם הועמד לדין. הקריירה שלו שרויה כעת בלימבו מבלבל, שבו הוא לכאורה עדיין פעיל כשחקן, אבל כל שיתוף פעולה עמו הופך לבחירה אידיאולוגית, יש שיגידו פוגענית.

"מלחמת 90 הדקות" צולם ונערך לפני שנחשפו ההאשמות נגד איבגי, אך מרגע שאלו הופיעו, הסרט כולו נגרר אל הלימבו. עכשיו, בעיכוב של שנתיים, הוא סוף סוף מגיע אל בתי הקולנוע ומעלה שאלה אחרת, אמנותית ולא מוסרית: לא היה עדיף פשוט לנצל את ההזדמנות ולוותר לחלוטין על הפצת הסרט המאכזב הזה?

זכייה מן ההפקר

איבגי ועיסא זכו לשבחים על הופעתם בסרט. מבקרים רבים מציינים אותם כנקודות אור ב-90 דקות ארוכות ומתישות, והם אף זכו במשותף בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון. כעת, אחרי הצפייה בסרט, הנה תגובתי המלומדת והמנומסת: נו באמת.

גם כשקייסי אפלק זכה בטקס האוסקר השנה לא יצאתי לחגוג, אבל לפחות הבנתי (גם אם לא ממש הסכמתי) למה זו הופעה ראויה לציון. זה לא המקרה כאן. איבגי ועיסא לא נותנים כאן הופעה זכירה או מרשימה באמת. פשוט היה להם המזל להיות צמד דמויות תאומות משני צדי הסכסוך בשנה פוליטית במיוחד בפסטיבל.

מלחמת 90 הדקות
הזכייה שלו זו כבר לא יריקה לפנים, זה ללקק את היד לפני הכאפה. איבגי | צילום: יחסי ציבור

זה לא שההחלטה הזו אידיאולוגית באופן חריג - כל החלטה כזו היא אידיאולוגית, תמיד. רק שהפעם מדובר באידיאולוגיה מהסוג שבולט יותר מהרגיל ונוטה להכעיס, אבל בקטע "חתרני", אנטי-ממסדי. הרי מה יותר חתרני מהענקת פרס לאחד השחקנים המוערכים במדינה ולשחקן שכבר זכה על התפקיד הזה בדיוק בפרס אופיר שנה קודם?

אם הייתי מתלוננת על הטרדה מינית נגד גורם מפתח בתעשייה, שמעמדו כה רם עד שהוא יכול לקבל פרס בפסטיבל קולנוע חצי שנה בלבד אחרי התלונה, העובדה שההופעה שלו הייתה מצוינת לא הייתה מעודדת אותי. אבל כשגם ההופעה כל כך בינונית, זו כבר יותר מיריקה לפנים – זה ללקק את היד לפני הכאפה.

בתחרות "מי מעצבן יותר את שרת התרבות?", עניין שולי כמו מקומה של האישה בתעשיית הקולנוע הכל-כך גברית הוא קורבן משנה קטן וחסר חשיבות. הפמיניסטיות יכעסו, אבל הן תמיד כועסות. אפילו ב"מלחמת 90 הדקות" צחקו על זה לרגע ואז שכחו. יותר חשוב לספר עוד סיפור על גבר עם סיגר ועמדת מפתח שהוא לא רוצה. מסכנים, בטח כל כך קשה לנהל את העולם.

ישראל מלחמה

בינתיים, בתעשיית קולנוע אחרת עם הרבה יותר תקציב, הוכרזו תאריכי הפצה חדשים לסרטים הבאים בסדרת "אווטאר". לא, לא עיבוד קולנועי חדש לסדרה המצוירת המעולה, אלא סרטי המשך לסרט ההוא עם החייזרים הכחולים. נכון לעכשיו מתוכננים ארבעה המשכונים לעלילות פוקהונטס בחלל והם צפויים להגיע לבתי הקולנוע ב-2020, 2021, 2024 ו-2025. באותה הרוח, אני מציעה כאן להרחיב את "מלחמת תשעים הדקות" לפרנצ'ייז שלם של הכרעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני בספורט. אפשר לקרוא לזה "אולימפיאדת פלסטינה" או "משחקי השיבה". זה ילך ככה:

"מלחמת 90 הדקות השנייה" (2018): כדי להתמודד עם ביקורת פנימית על היעדרן של נשים מקבלת ההחלטות מכריז ראש הממשלה על משחק חוזר בהשתתפות נבחרות נשים בלבד. בתפקיד קפטנית נבחרת ישראל: דניאלה קרטס, כוכבת הסדרה המיתולוגית "אדומות".

"מלחמת 20 הדקות" (2020): משחק טאקי גורלי מוכרע בניצחון של ישראל לאחר שהשחקן הפלסטיני שוכח להגיד "קלף אחרון בידי". כמחצית מהסרט עוסקת בשאלה האם יש להוציא מהמשחק את הקלף האפור שאף אחד לא יודע מה הוא עושה.

"מלחמת התשלחו לי חיים, אין לי כוח לחכות 20 דקות" (2023): גורל האומה עומד על משחק קנדי קראש סוער. עיקר הקונפליקט בסרט: איך בעצם מכריעים מי מנצח במשחק המוזר הזה?

"מלחמת הלילה וחצי" (2025): נבחרות ישראל ופלסטין מלמדות את האומה איך לחלק משאבים ולנהל בשיתוף פעולה אזורי במסגרת משחק קטאן ארוך מאוד. הסכסוך נפתר, מוקמת מדינת כל אזרחיה ויום המשחק הופך לחג לאומי בשם "יום משחקי הקופסה".