אישה בלונדינית, צעירה ומיסתורית בשם סאמר נרצחת באכזריות. כל כך באכזריות, שהסכין שבו נדקרה 33 פעמים נתקעה בעצם האגן שלה ונשארה שם. בן הזוג שלה, סוכן נדל"ן מצליח שחולק את העסק המשפחתי עם אמו, הוא מי שמוצא אותה, ומשם מתחילה חקירה. שוטר מהורהר עם עבר מסתורי חושד בבן הזוג, אבל גם באקס סוחר הסמים שלה, והכל על רקע הנופים של דרום ארה"ב ואווירת פילם נואר.

אם התיאור הזה נשמע מוכר עד כדי שחוק, זה בגלל שכבר עשורים שהוליווד פשוט לא מסוגלת להרפות מהנרטיב של אישה צעירה ויפה שנרצחת והגברים השרמנטים שמנסים לפענח את הרצח שלה. למעשה, כשהסרט "רפטייל" ("Reptile") של נטפליקס מתחיל, הסיפור הכל כך קלישאתי שלו מעורר בעיקר גלגולי עיניים. זה מרגיש ונראה מוכר מדי.

אבל ספוילר: הסבלנות משתלמת, לפחות חלקית. "רפטייל" הוא סרטו העלילתי הראשון של גרנט סינגר, שמוכר בעיקר כבמאי קליפים וסרטי דוקו מוזיקליים. את התסריט הוא כתב ביחד עם בנג'מין ברואר, במאי קליפים בעצמו, ובניסיו דל טורו, שגם מככב בתור החוקר המשטרתי טום. ג'סטין טימברלייק הוא וויל, בן הזוג של הנרצחת, אליסיה סילברסטון מגלמת את ג'ודי, אשתו של טום, האקס סוחר הסמים סאם הוא קארל גלוסמן ומייקל פיט מגלם את איליי, שכן מסתורי ומלחיץ שמרגיש כמו החשוד המתבקש ברצח. 

בניסיו דל טורו, "רפטייל" (צילום: באדיבות Netflix, יחסי ציבור)
הכל על הכתפיים שלו. בניסיו דל טורו ב"רפטייל" | צילום: באדיבות Netflix, יחסי ציבור

"רפטייל" עושה ביעילות את מה שכל מותחן פשע מסוגו אמור לעשות - גורם לנו לחשוד בכולם. לכל אחד מהגברים בחייה של סאמר יש מניע, ומאחר שראינו כבר כל כך הרבה סרטים וסדרות מהסוג הזה, אנחנו מכירים כבר את כל הטריקים שגורמים לנו לזגזג בין חשוד אחד לבא שאחריו. התשובה, אגב, לא כל כך מפתיעה, אבל המניע הוא לא בדיוק מה שנראה מראש, וקונספירציה מורכבת יותר נחשפת לאט לאט לאורך הסרט.

מבחינת העלילה, "רפטייל" לא מביא שום דבר חדש לשולחן. אפשר אפילו לומר שהוא מיותר, ועם קאסט כל כך אהוב, מגיע לצופים רעיון מקורי יותר. אבל "רפטייל" בכל זאת עובד, וזה בדיוק בגלל הסבלנות שנדרשת מהצופים. ההתחלה שלו איטית, ובגלל שהרעיון שלו שחוק אפשר לאבד את אורך הרוח מהר מאוד. אבל האיטיות שלו, שנראית בתחילה כחיסרון, היא היתרון המשמעותי של הסרט. סינגר לוקח רגעים שהם כמעט בנאליים וחושף אותם בצורה שממגנטת את המבט למסך ומהתלת בציפיות של הצופה. 

גם כשהעלילה לוקה בגנריות ושכפול, הבימוי של סינגר מצליח להפוך את חוויית הצפייה למהנה ומתגלמת - והיא רק מתעצמת בזכות המשחק המעולה של בניסיו דל טורו, שמגלם דמות שלרגע אי אפשר להבין איפה הגבולות המוסריים שלה. ג'סטין טימברלייק עושה עבודה מספקת, כהרגלו, אבל לא מתעלה על עצמו, והסרט מונח בעיקר על כתפיו של דל טורו. סילברסטון היא ליהוק חמוד ביותר, גם בגלל שהיא שחקנית נהדרת, אבל בעיקר מפני שהיא ודל טורו כבר שיחקו זוג בסרט הנשכח "מטען עודף" בשנות ה-90, והכימיה ביניהם בהחלט ניכרת.

אז מה השורה התחתונה? קשה להמליץ לראות את "רפטייל", כי הוא רחוק מלהיות סרט חובה, והתסריט שלו בינוני ולעוס. מצד שני, הבימוי והמשחק הופך אותו למהנה, כך שהוא גם לא בזבוז זמן. אם יש לכם פנאי, אין לכם מה לראות ואתם מחובבי הז'אנר, אפשר בהחלט לפנות לו שעתיים וקצת. במקרה הכי גרוע, ביליתם שעתיים מול הפרצוף של בניסיו דל טורו - לא משהו שאפשר להתלונן עליו.