בזמן שהישראלים מדלגים בנונשלנטיות בין "לופן" הצרפתית, "בית הנייר" הספרדית ו"משחק הדיונון" הקוריאנית, האמריקאים עדיין מתקשים לעכל יצירות שלא דוברות את שפת האם שלהם - בעיקר כשמדובר בתוכן קולנועי. במקום לטרוח לקרוא את הכתוביות של "מחוברים לחיים", "כוח עליון" המופתי או "עוד סיבוב", זוכה האוסקר הזר הטרי, הם פשוט קונים לעצמם רימייקים זהים כמעט לחלוטין. בריאן קרנסטון, ג'וליה לואי דרייפוס, לאונרדו דיקפריו: כולם שמות מוכרים יותר מיוהנס קונקה, וכולם מגויסים לתחזק את אחד המפעלים התמוהים ביותר שנראו כאן מאז ראשית עידן הסטרימינג, שמייתר עוד יותר את הצורך בסרטים האלה.
ועכשיו: "האשמה" ("The Guilty"), שזה מה שקורה כשלוקחים את הסרט הדני המהולל "האשמים" משנת 2018 ומוסרים אותו לידיים תאבות הבצע של נטפליקס. הסיפור הוא אותו סיפור, התסריט מועתק לפרקים, והגימיק המנצח נשמר. אז זה היה יאקוב סדרגרן בתפקיד הראשי (והיחיד, בערך), הפעם זה ג'ייק ג'ילנהול. כל אחד מהם גילם בתורו שוטר, כאן קוראים לו ג'ו ביילור, שממתין לשימוע בנוגע לתקרית מקצועית ובינתיים נשלח לעבוד במוקד החירום. ג'ו, שעסוק רוב הזמן בצרות האישיות שלו, מטפל במשברים קטנים וזניחים - עד שהטלפון מצלצל פעם נוספת, ועל הקו אישה שטוענת שנחטפה.
מכאן ואילך, "האשמה" מלווה את ג'ו בניסיונותיו לתווך בין כל הגורמים הרלוונטים ולהציל את האישה, כשהסרט כולו מורכב אך ורק ממנו (למעט הבלחות רגעיות של כמה קולגות) ומשיחות הטלפון שהוא מנהל עם אנשים שכלל לא מופיעים על המסך. ראינו את זה ב"תא טלפון" עם קולין פארל, הערכנו את זה ב"לוק" עם טום הארדי ונהנינו מזה ב"הקריאה" עם האלי ברי - סרט שיצא לפני עשור והציג סיפור דומה מאוד, אולי יותר מדי, לסיפור שלנו פה. גימיק ה"שחקן אחד, לוקיישן אחד" הוא ממש לא חידוש, אבל הוא כן כזה שיכול לעבוד בקרב ההמונים שלא מעוניינים בניסויים מרחיקי לכת, כך שהאכסניה של נטפליקס כמעט מתבקשת.
בניגוד לכל הסרטים שצוינו מעלה, "האשמה" נאלץ להתמודד עם עוד אתגר: הקורונה. מצד אחד, הבמאי אנטואן פוקואה ("יום אימונים מסוכן", "המטרה: הבית הלבן" וסרט האגרוף "ללא כפפות", גם הוא בכיכובו של ג'ילנהול), נחשף לחולה מאומת ימים בודדים לפני תחילת ההפקה, ולאורך כל 11 ימים הצילום ביים את הסרט כשהוא נמצא בוואן סמוך. מצד שני, התגלית ושמה זום אפשרה להפקה ליצור קשר עם שחקנים מסביב לעולם, שישבו באותם ימים בבתיהם, וללהק אותם לתפקידים הקוליים בסרט. הפעם יותר מתמיד, חלק גדול מהנאת הפוסט-צפייה היא הגיגול של הסרט והגילוי של יתר חברי הקאסט, כמה מהם שחקנים מוכרים למדי. אין שום סיבה להרוס כאן את החוויה הזאת.
שעה לתוך הסרט - שאורכו הוא 93 דקות, עוד נקודה לזכותו - עלילת "האשמה" נתקלת בתפנית שהצליחה להפתיע גם את כותב שורות אלה. אין טעם לזקוף את הטוויסט הזה לזכותו של התסריטאי ג'ו פיצולאטו (יוצר "בלש אמיתי"), אבל כן יש טעם להלל אותו על הסטייה מהנוסחה האמריקאית הקלאסית, עם הפתעה אחת אחרונה ששומטת את הקרקע מתחת לרגליהם של הצופים. רק שמאותו רגע מתברר שהחלטת המתרגמים המקומיים, שלקחו את שם הסרט שנותר זהה והפכו אותו מ"האשמים ל"האשמה", הייתה חסרת תועלת ובעיקר לא מוצדקת. לטובת צופי הגרסה המקוריים שעוד מעוניינים לדגום את הרימייק, לא אפרט מעבר לזה.
כיצירה קולנועית "רגילה", "האשמה" הוא סרט מהנה, לא סרט חשוב. רק שהסרט הזה נמצא בספריה של נטפליקס, שעוד לא סיפקה לנו יותר מדי מותחנים קלילים שהם גם מתוחכמים. ברור שהכי פשוט להעלות לשם את "האשמים" המקורי, אך אין ספק שהגרסה האמריקאית עדיין תהיה מונגשת יותר, למרות ההבדלים הדקים. ג'ייק ג'ילנהול לא יקבל אוסקר על הסרט הזה, בעוד שצופה נטפליקס הממוצע כן זכה בקטלוג מעט יותר איכותי. ואם כבר ג'ילנהול: איזה שחקן, אלוהים. ההופעה האגרסיבית שלו לא מושלמת, אבל מעטים השחקנים שמצליחים להחזיק שעה וחצי בכזו וירטואוזיות. האיש שרק בעשור האחרון סיפק לנו את "חיית הלילה", "אוקג'ה", "אסירים" ו"יצורים ליליים" עשה זאת שוב.