"אנאבל 2" יצא לאקרנים כשבידיו יתרון לא קטן; הסרט הקודם בסדרה מ-2014 - "אנאבל" היה פשוט גרוע. מבחינה קופתית הוא היווה הצלחה מסחררת, אבל כולנו יודעים שכמות הדולרים שסרט מכניס בהוליווד לא תמיד מצביעה על איכותו. הוא הגיע מהר מדי אחרי "לזמן את הרוע" (2013), הסרט שפתח את הסדרה ובוים על ידי אשף האימה ג'יימס וואן ("המסור", "הרוע שבפנים"), והיה אמור להיות הפריקוול שיספק את המעריצים בזמן שהם ממתינים ל"לזמן את הרוע 2". אך ג'ון ר. לאונטי לא הצליח לעמוד ברף הגבוה שהציב וואן, וכך יצא ש"אנאבל" פשוט לא סיפק את הסחורה. מצד שני, זאת גם הסיבה ש"אנאבל 2" הגיח לעולם עם הבטחה ש"מכאן אפשר רק לעלות" - ואם לענות בכנות, הוא עומד בה. הפעם, הסחורה לחלוטין סופקה. לגבי האיכות שלה, ובכן, זה כבר עניין אחר.
העלילה מתרחשת בשנות ה-50 ומתמקדת במספר ילדות יתומות ונזירה חביבה אחת (סטפני סיגמן) שמגיעות להתארח בביתם של הזוג מאלינס (מירנדה אוטו ואנתוני לה'פליה) – 12 שנה לאחר שאיבדו בתאונה מצערת את בתם בת החמש, בי (אנאבל). ג'ניס (תלית'ה בייטמן) היא ילדה יתומה שלוקה בפוליו ולכן נאלצת להישאר שעות ארוכות לבדה בבית בזמן שחברותיה הלא מתחשבות משחקות בחוץ. זה כמובן מוביל לשעמום והשעמום מוביל אותה הישר לגוב האריות – הלא הוא חדרה של בי ז"ל. בחדר היא מגלה בובה, אותה ייצר אביה של בי בדמותה של בתו, שמהמראה הקריפי שלה, אפשר להבין למה נשמתה של בי החליטה לחזור עצבנית מתמיד. לאט לאט מתחילה להבין ג'ניס שהבובה הזאת היא לא כמו שאר הבובות ושהיא מהווה "צינור מעבר" לשד אימתני שרוצה את הנשמה שלה. משם הדברים רק מסתבכים וכוללים המון בובות, צלבים, רגעים מותחים והקפצות ללא שום אזהרה מוקדמת.
במובן הזה, אין ספק שהבמאי דייוויד פ.סנדברג יודע את העבודה. סנדברג ביים את "כיבוי אורות", אחד מסרטי האימה המוצלחים שיצאו בשנה שעברה וגם כאן הוא מוכיח שאמנם הוא לא ג'יימס וואן, אבל הוא ראוי להיות חלק מהיקום הקולנועי שוואן יצר. רגעי המתח ארוכים עד כאב וגורמים לצופה לבהות בחשיכה שמכסה חלק ניכר מהפריים - בציפייה לגרוע מכל, כשלא תמיד הגרוע מכל מגיע. וכשהוא כן – סנדברג דואג שכמעט אף פעם לא נצליח לנחש מתי זה יבוא.
גם כשההתרחשויות קורות באור יום ואין חושך שישאיר את הדמויות באפלה, שימוש נכון בקדמת הפריים ובעומק שלו עושים עבודת הפחדה שאמנם היא לא חדשנית – אך נעשית כאן במיומנות רבה. התוצאה היא שעיניי הצופים נאלצות לנוע באי-שקט, מתבוננות בזהירות בדמות שבקדמת המסך - ובמה שמתרחש (או לא מתרחש) מאחורי גבה. ראוי לציון השימוש המדויק בסאונד, שמעצים במקומות הנכונים את הפחד ועוצר את הנשימה ברגעי מתח שקטים (אם לא מחשיבים את הצופה שאומר לעצמו "אל תלכי לשם!").
"אנאבל 2" גם לא שוכח שהוא חלק מיקום קולנועי. נראה שההכנסות של היקום של מארוול עשו חשק ליוצרים נוספים בהוליווד ליהנות מכל הטוב הזה והרצון לבנות יקומים קולנועיים עשירים, הכוללים סרטים שמתכתבים אחד עם השני ומשלימים אחד את השני – רק עולה. ופייר? אין ספק שזה משתלם. רק לפני ימים ספורים סדרת הסרטים של "לזמן את הרוע" עברה את רף המיליארד בקופות וזה אומר שאנחנו נראה עוד הרבה מהזוג ווארן ושות': ב-2018 צפוי לצאת "The Nun", ספין-אוף בהשראתה של הנזירה האימתנית מ"לזמן את הרוע 2", ושני סרטים נוספים בסדרה - "לזמן את הרוע 3" ו"The Crooked Man" - נמצאים בימים אלה בשלבי פיתוח. גם ב"אנאבל 2" תראו קריצות לסרטים אחרים בסדרה ו"תפקידי אורח" של דמויות, שאם תמצמצו אולי תפספסו אותם. זה לא הרבה, אבל עדיין מספיק כדי להעלות חיוך על פניהם של חובבי הסדרה (כמו כותבת שורות אלו) שבכל סרט מקבלים תמונה מעט גדולה יותר של היקום הקריפי הזה.
נקודת חולשה אחת בולטת של הסרט היא התסריט, שפחות מצטיין במקוריות (בכל זאת, בובה רצחנית) ולא מנסה להיות מי יודע מה אמין בתוך העולם שהוא מתנהל בו. הילדות סקרניות ברמה לא אמינה, שתגרום לכם להגיד לעצמכם "מי בכלל עושה דבר כזה?" והמבוגרים כנראה ישנים עם אטמי אוזניים חזקים מאוד שמונעים מהם לשמוע התרחשויות דרמטיות שקורות בבית.
הבימוי של סנדברג והמשחק המצוין (בעיקר של בייטמן ולולו ווילסון המגלמת את לינדה, חברתה הטובה של ג'ניס) אמנם מצילים סרט שהתסריט שלו בינוני ומטה, אבל מכיוון שמדובר בפרנצ'ייז - לא ניתן להתעלם מהסרטים האחרים בסדרה, ובהשוואה אליהם הוא לא מספיק טוב. הוא יגרום לכם לקפוץ בכיסא, אבל חסר בו את האפקט המטריד והקריפי שגורם לצופה להסתכל מאחורי גבו גם אחרי שהסרט הסתיים, כמו שהיה בסרטי "לזמן את הרוע" של וואן.
לאלו שחושקים בסרט אימה טוב להעביר כשעתיים מחייהם, "אנאבל 2" יספק הנאה צרופה. אבל לחובבי האימה המנוסים, שמחפשים יצירתיות, מקוריות ואימה שתלווה אותם גם אחרי שיצאו מהאולם – זה כנראה לא יספיק. לקפוץ בכיסא זה נחמד וכיף אבל כשסרט אימה מסתכם בעיקר בזה, מדובר בסחורה טובה, אך בלתי מספקת.
mako תרבות בפייסבוק