השורה העליונה

ערוץ החדשות האמריקאי פוקס ניוז הוא מוסד מצליח להפליא משום שהוא מוכר לאנשים את הפחדים הכי גדולים שלהם ואורז אותם בשתי עטיפות פתייניות: צעקות ורגליים חטובות בחצאיות קצרות. במשך שנים, שררה במשרדי פוקס ניוז אווירה רעה, מניפולטיבית ומיזוגינית - "סביבת עבודה רעילה", כפי שלמדנו לומר בשנים האחרונות - בהובלת רוג'ר איילס, איש הטלוויזיה העשיר שהפך את חברת החדשות הקטנה הזו למפעל רווחי ורב השפעה בשוק התקשורת. הוא זה שאילף את מפיקי פוקס ניוז לחפש סוג מסוים מאוד של מגישות ועיתונאיות: בעלות נטיה פוליטית ימנית (לפחות על פני השטח), חדות לשון וכמובן בלונדיניות יפהפיות, ששודכו לרוב למגישים מבוגרים והרבה פחות נאים מהן. יו נואו, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי במשדר הזה.

 

"פצצה" הוא סיפור על הסדק התדמיתי הגדול ביותר בתולדות פוקס ניוז, והוא מסופר משלוש נקודות מבט מקבילות. זה סיפורה של גרטשן קרלסון (ניקול קידמן), מגישה פופולרית שהתנגדה לנסיונות ההטרדה המינית של איילס (אה, כן, הוא פחות או יותר היה האיש הכי נורא בביזנס), הוגלתה למשבצת שידור לא אטרקטיבי והחליטה לתבוע את איילס עצמו במקום את מקום העבודה שאִפשר את ההטרדות האלה. זה גם סיפורה של מייגן קלי (שרליז ת'רון), עורכת דין ומגישה פופולרית גם היא, שהבינה שאם תצטרף לתלונה של קרלסון תוכל להביא להדחתו של איילס אבל תסכן גם את מקום עבודתה. וזה סיפורה של קיילה (מרגו רובי), עובדת חדשה בתאגיד ועל פניו הטיפוס שאמור לפרוח בו, שלומדת על בשרה כמה רחבים קשרי השתיקה סביב פשעיו של איילס. הסיפורים האלה מתכנסים אמנם לאותה הנקודה - הדחתו של איילס ממשרתו ולקיחת הכוח (החלקית) של הגיבורות חזרה על חייהן ועל הקריירה שלהן - אבל אל תטעו, "פצצה" הוא לא סרט סינרגטי.

 

מה הוא כן? סרט מקוטע. ג'יי רואץ ביים את "פצצה" באופן וידאו קליפי כמעט, עם קפיצות בין לוקיישנים וציוני זמן, כתוביות בזק שמספרות מי מדבר ומה תפקידו, ושינויים מהותיים בסגנונות הבימוי ובנימות מסצנה לסצנה. כך למשל, חלק מהסצנות של ת'רון הן קומיות במהותן, חלק מהסצנות של קידמן קומיות שלא במתכוון וחלק מהסצנות של רובי קורעות את הלב ומטילות דממה באולם מרוב אימה. המיש-מש הזה ניכר גם ברמה הסיפורית - הפוסטר לסרט אולי מוכר את "פצצה" כסיפור רב קולי אבל אחיד על כוחה של אחווה נשית, אבל הוא בעצם שלושה סיפורים של תבוסה והתמודדות איתה. זה לא רע כשלעצמו, אבל היה נחמד אם משהו בטריילרים היה רומז לזה, כי לאורך כל הצפייה (הלא ארוכה, אגב. נקודת זכות רצינית לזכותו) אתה מחכה ש"פצצה" יהפוך לאיזה מוצר קוהרנטי וזה לא קורה לו בשום שלב.

 

שוב, זאת לא בשביל לומר שזה סרט רע. ת'רון מעולה בתפקיד שלה, והלוואי אמן שלפחות תועמד לאוסקר הקרוב על תחביבה הידוע, לשחק היטב דמויות לא אהיבות כשהיא מכוסה בתותבים ופאות לא מחמיאות. גם מרגו רובי, שדמותה איננה מבוססת על אישה אמיתית אחת אלא על אוסף עדויות של נשים שונות, מצוינת. יש לה כימיה טובה עם קייט מקינון, שותפתה לכמה מהסצנות הכי מתוקות בסרט, והיא נושאת את הרגעים הדרמטיים בכישרון רב. קידמן טובה מהן פחות, וגם, סליחה שאני, הפאה שלה היא מהגרועות בסרט. קאדר שחקני המשנה - ובאמת מדובר בקאדר. אפילו חלק מהניצבים בסרט הם אנשים מוכרים משלל תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע - עושה את עבודתו נאמנה ובורא באופן אמין את סביבת העבודה החולנית שבפוקס. שווה לציין לשבח גם את ג'ון לית'גו בתפקיד רוג'ר איילס, שנותן בסרט הופעה לחוצה, מאיימת ומבחילה לעתים של גבר מזדקן בעמדת כוח שנשמטת מתחת לרגליו.

 

גם התסריט של צ'רלס רנדולף לא רע בכלל. הסרט מתנהל בקצב טוב, ומסמן וי-אים חשובים על נקודות המפנה העלילתיות בלי להשתהות יותר מדי במקומות בהם אין צורך להשתהות או לפזול לעלילות צדיות שלא מצדיקות את זה. לגנות התסריט ייאמר שהוא נראה כאילו מישהו פתח קובץ וורד לתסריט של "מכונת הכסף" (שגם אותו רנדולף כתב), והחליף את כל הפעמים שהמילה "כסף" נאמרה בו למילה "הטרדה מינית". "פצצה" מלא בשטיקים קולנועיים - מאותן קפיצות בזמן ועד לפניות ישירות למסך. באמצע הסרט, המסך מחשיך והוא הופך לפתע לתשדיר שירות מיושן, עם קריינות עצובה על רקע תמונותיהן של הנשים שהתלוננו על איילס בעבר. למה? ככה. כי הסרט כאילו חושב שמרוב חוצפה וקוליוּת עוד תשכחו לרגע שתקיפה מינית זה רע מאוד.

 

בסופו של דבר, "פצצה" הוא סרט טוב שהיה יכול, ואולי היה צריך גם, להיות מעולה. הוא עוסק בסיפור סנסציוני אך חשוב, ויש בו דיון לא פשוט על אתיקה עיתונאית, המרדף אחר רייטינג וכן, גם על טורפנות מינית במקום העבודה. הבחירה שלו לקרוץ כל הזמן במקום לשבת במקום חמש דקות ברצף ולספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, היא בעוכריו. היא מנגישה ומקלילה אותו, אבל גם גורמת לו לאבד את המצפון. לשחקניות המעולות שבליבו ולנשים האמיתיות שהן מגלמות מגיע קצת יותר.