"פריז, הרובע ה-13" הוא סרט צרפתי בשחור לבן. פרט המידע הזה, לבדו, אמור להרתיע את רובנו, למרות שבאמת לא כדאי להירתע ממנו. העניין הוא שהקולנוע הצרפתי שמגיע לארץ מתחלק לשני סוגים: קומדיות בסיסיות ושטחיות, וסרטי אמנות מהסוג שאפשר למצוא בעיקר בפסטיבלי קולנוע. ל"פריז, הרובע ה-13" יש את חותמת האיכות של פסטיבל קאן, ביים אותו ז'אק אודיאר, שכבר אחראי לכמה וכמה מהסרטים המהוללים של המאה הנוכחית, ואחת מהתסריטאיות שלו היא סלין סיאמה, מהקולנועניות החדשות והמבטיחות ביותר בצרפת בשנים האחרונות. וכל אלה אמורים לומר לקהל הרחב - חברות וחברים, לא להתקרב אלא אם כן אתם מעוניינים להרגיש מאוד תרבותיים בשעתיים הקרובות!
וזה לא שאין משהו מספק תרבותית בצפייה בסרט הזה. אבל בנוסף לזה שצפייה בסרט צרפתי בשחור לבן נותנת סיבה טובה להתנשא מעל החברים שלכם, הוא גם פשוט ממש כיפי.
"פריז, הרובע ה-13" הוא דרמה רומנטית וסקסית על משולש אהבה שנשמע כמו הדבר הכי תל אביבי שאי פעם קרה: אמילי, צעירה אסייתית שעובדת בעבודת טלמרקטינג עלובה, מכניסה לדירה שלה שותף - קאמי. רגע אחרי שאמילי מחליטה שהוא יהיה שותף ראוי למשק הבית שלה, השניים מבינים שהם גם יוכלו להיות יזיזים לתפארת, ומתחילים לשכב על בסיס קבוע, לא-רומנטי ולא-מחייב. כצפוי, זה לא מחזיק הרבה זמן, הסידור מתפרק כמו גם השותפות שלהם לדירה.
בזמן שאמילי מתמודדת עם כמה שמבאס להתפרנס בכוחות עצמך באחת הערים היקרות בעולם, וכמה שמגעיל להסתמך על אפליקציות כדי לתחזק את חיי הדייטינג שלך, אנחנו מכירים את נורה. נורה נורא רצתה ללמוד משפטים, אבל טעות בזיהוי גרמה לכך שכל חבריה לספסל הלימודים השתכנעו שהיא למעשה כוכבת פורנו אינטרנטית מפורסמת. חלומותיה להפוך לעורכת דין נגוזו, אבל כשנורה מתחילה עבודה חדשה, היא מוצאת אהבה חדשה: את קאמי. זה קורה בזמן שנורה מחליטה ליצור קשר עם אותה כוכבת פורנו שהזיהוי איתה הרס לה את המוניטין - וכל אלה עתידים להתנגש.
וזה נהדר. ראשית, בגלל שהסיפור פשוט זורם. אין סצנות ארוכות ומשמימות שבהן אמילי מסבירה מהו הטעם המוזיקלי שלה, לא מצופה מאיתנו להתעניין בהרגלי צריכת הסמים של קאמי. שנית, זו אמנם דרמה רומנטית על צעירים וחיי המין שלהם, אבל בניגוד לרוב הסרטים שעוסקים בצעירים אורבניים עם ליבידו, הדמויות הראשיות אינן בלתי נסבלות. הגיבורים לא חיים בעולם שבו הפריבילגיות שלהם מקשות עליהם לראות שיש עולם שלם שלא מתעניין בצרות שלהם, אלא בעולם שבו לאנשים יש סבתות גוססות וחשבון חשמל, וזה לא מובן מאליו.
מה שעוד לא מובן מאליו, במיוחד לא בשביל סרט אירופאי שאוהבים להרים לו בפסטיבלי קולנוע, זה שכולם שם כל הזמן חיים בטלפון. והם, הרי, אנחנו - סביר להניח שמילים אלו נקראות ברגע זה ממש על גבי מסך של סמארטפון. "פריז, הרובע ה-13" מנצל במומחיות את המסך הגדול, בצילום שחור-לבן יפהפה, אבל הוא מספר על אנשים שהמסך הקטן של הפון מכתיב את סדר יומם, בין אם מדובר בשמם הטוב או בחצי שעה של סקס מוצלח. הרגעים האינטימיים ביותר בסרט מציגים אישה שמדברת עם אישה אחרת שמחכה לה על גבי מסך מחשב; הרגע המרגש והרומנטי ביותר בסרט הוא קלוז-אפ על טלפון שממנו בוקעות מילות האהבה החיוניות ביותר שנשמעות בו.
לא חסרים אנשים שהסרט הזה לא יהיה כוס התה שלהם, ואפשר להבין אותם. סקס מוכר, אבל לא לכולם נוח לראות סרט שבו כולם עושים אותו, ובצורה כל כך נטולת בושה. ההתנהגות של אמילי ושל נורה עשויה להיראות לרבים קפריזית ומגוחכת, והבחירה האמנותית לצלם בשחור לבן עשויה להיראות לחלק כניסיון להפוך מלודרמה רומנטית לסרט אמנותי. עבורי, כל אלו תקתקו בדיוק כמו שצריך: הצילום, כאמור, נראה נהדר, והדמויות היו אנושיות, אמינות, מצחיקות ומעוררות הזדהות. הסרט הזה יישב בול עבור כל מי שרוצה שהקולנוע האיכותי שהוא צורך יהיה גם רלוונטי ליומיום שלו, וגם בשביל מי שמוכן לדלג מעל המשוכה של השפה הצרפתית והצילום האמנותי-עלק. "פריז, הרובע ה-13" מצליח, בלי יומרות מיותרות, לדבר בשפה עדכנית שמעטים הם הסרטים הגדולים באמת שניסו לדבר בה. ואם הוא מצליח לדבר בה כל כך יפה, למה שלא נקשיב לו?