דרמת ההתבגרות הרומנטית-להט"בית "קרא לי בשמך", בכיכובו של טימותי שאלאמה ובבימויו של לוקה גואדנינו, מיצבה את האחרון כקולנוען טוב, מסקרן ובעל טון ברור. העיסוק של גואדנינו (ולא רק בסרט הזה) בעולם הקווירי היה נוגע, עדין ושובר לב וזכה לשלל מחמאות, מועמדויות ופרסים. בסרטו החדש "מתחרים", האיטלקי זונח את האומנות ואת העדינות שאפיינה אותו ומגיש פיצ'ר שכל כולו מיוזע, מחורמן ומלא בזוויות צילום ותנועות מצלמה תזזיותיות ומסחררות. בנוסף, יש כאן התעסקות בנושאים קוויריים ויחסים הומואירוטיים, מובהקים או מרומזים, והסתמכות יתרה של היוצרים על נוכחותה של זנדאיה, כמישהי שיכולה להחזיק סרט שלם על הכתפיים שלה.

בבסיס העלילה של "מתחרים" נמצאים פטריק (ג'וש אוקונור, "הכתר") וארט (מייק פייסט, "סיפור הפרברים"), שחקני טניס מכללות וחברי ילדות ותיקים. שני הבסטיז מתאהבים בטאשי דנקן (זנדאיה), שחקנית טניס שהעתיד המקצועי שלה עוד לפניה. לפטריק וטאשי היה קטע קצר, אבל בסוף ארט הוא זה שהתחתן איתה. שנים אחרי שניתקו כל קשר עם הגלגל השלישי, ארט וטאשי - שהיא עכשיו גם המאמנת שלו - פוגשים אותו בטורניר הצ'אלנג'רס, שבו ארט, שעבר פציעה שהשביתה אותו, מקווה לחזור למסלול הניצחונות. המפגש המחודש של הטריו מאיים על הנישואים של ארט וטאשי ופותח תיבת פנדורה שכל כולה זיעה, מזמוזים ומחבטי טניס. "מתחרים" גם מתפצל לשני קווים מקבילים ומחולק לפי מספר המערכות של משחק הטניס. הוא נע בשלוש מערכות בין עבר להווה, כשבכל פעם מתגלה טפח נוסף שהביא את שלושת הגיבורים למצבם הנוכחי.

לא ברור מאיזה כיוון צריך להתייחס לסרט הזה. ב-IMDb הוא מתואר כדרמה רומנטית, בוויקיפדיה מתייחסים אליו בכלל כדרמה קומית ולנו מוכרים אותו כדרמה סקסית בואכה אירוטית. זה מנכיח את הבעיה: מה הסרט הזה רוצה להיות? מצד אחד הוא מעלה גיחוך, לא בגלל שורות מחץ קומיות, אלא בגלל שהוא מופרך ומטופש בכל אספקט. מצד שני, הקונפליקטיים הכאילו-דרמטיים שלו מביכים, לא אמינים ומשוחקים בצורה רדודה. זה מאשש דבר נוסף - זנדאיה היא לא מסוג השחקניות שיכולות לסחוב סרט של שעתיים (או פחות) על הכתפיים שלה. השחקנית יודעת לספק הופעות טובות, אבל אלו קורות בעיקר תחת האור המחמיא של שחקנים אחרים כמו שאלאמה או טום הולנד. כשיחסי הציבור מסתמכים על נוכחותה בתור ה-פנים של הסרט, וכשלצדה אין שחקן ותיק עם פז"ם, זה מרגיש כמו פרק ארוך מאוד בטלנובלה שמיועדת לבני נוער.

גם העיסוק הלהט"בי של גואדנינו והתסריטאי ג'סטין קוריצקס מפוספס כאן לגמרי. במקום להיכנס לעומק ולייצר דרמה חזקה ונועזת בין שני הגברים, שלחלוטין מאוהבים אחד בשני בסתר - וגם בגלוי למען האמת - הם הופכים את זה לבדיחה זולה, צ'יזית ומתמשכת עם שימוש בדימויים וסמלים פאליים, שאותם התסריט משליך על הצופה בדרך למטרה: פרובוקציה מטורללת בשקל. בננה, צ'ורוס באורך של אללה יוסטור ועירום גברי שברובו, אם לא כולו, ממש מיותר. אלה בחירות אומנותיות מטופשות שמוציאות כל עוקץ מהסרט הזה, אבל יכול להיות שזה מקרה של הפוך על הפוך. אולי גואדנינו לא חיפש להיות רציני כל כך, אלא דווקא ציני. בכל מקרה זה לא עובד, ואם כך הדבר, אז המטרה לא הושגה. במקום להיות נועז ופרובוקטיבי באמת, התסריט הססני ומונע מ"מתחרים" מללכת עד הקצה. אגב, למה יש פה כל כך הרבה זיעה? 

ואם כבר מדברים על בחירות קריאייטיביות לא ברורות, שמחייבות מחקר וריאיון מעמיק עם הבמאי, חובה להזכיר את עניין הפסקול. אין דרך אחרת לתאר אותו למעט "מטריד". כפלייליסט ספורטיבי להאצת הביצועים באימון במכון הכושר מדובר בשיחוק, אבל כשמנגנים מוזיקה רועשת של טראנסים ובסים במלוא העוצמה בזמן דיאלוג - זה סתם צורם באוזן. וזה חוזר כמעט בכל סצנה בסרט: מישהו מתעצבן או אפילו סתם פותח את הפה, ואז יש תחושה שסקאזי נכנס לבניין עם הקונסולה ומתחיל להרעיד אותו.

כשסרט כמו "מתחרים" לא מחליט מה הוא רוצה להיות, כך הוא יוצר תחושה בעייתית ולא נוחה. האם אנחנו צופים בדרמת התבגרות קווירית כמו "קרא לי בשמך"? רמז: ממש ממש לא. האם זו קומדיה להט"בית מרעננת, ורחמנא ליצלן גם מצחיקה? לגמרי לא. זה יצור כלאיים משונה, מיוזע, מחורמן, בטח שלא סקסי, שגם מסתיים בסצנה מטופשת להחריד. אם נשאיל לרגע רפרנס מעולם הטניס: גואדנינו וזנדאיה הפסידו במערכה.