נושאים חברתיים ואקשן הם לכאורה שני קווים קולנועיים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, אבל רק לכאורה: ברגע שמסירים מהנושא החברתי את תחושת החשיבות (או החשיבות העצמית) הכאילו בלתי נמנעת, מתברר שהוא עשוי להעניק לסוגת האקשן בדיוק את העומק שבדרך כלל נעדר ממנה. זה קרה בעבר - למשל עם "עיר האלוהים" הברזילאי ועם "בית לחם" הישראלי - והנה זה קורה שוב עם "אתנה" ("Athena"), התוספת הכי מרשימה לקטלוג הסרטים של נטפליקס מאז, וואו, מזמן.
עכברי קולנוע בכל העולם, וגם בישראל, כבר מדברים בהתלהבות מוצדקת על 12 הדקות הראשונות של "אתנה": אנחנו עדים להתנפלות רבתי של בני שכונת מהגרים על תחנת משטרה לאחר שאחד מילדי השכונה נרצח על ידי גברים לבושים במדי משטרה, והתבערה מזכירה באפוקליפטיות שלה את "מקס הזועם: כביש הזעם", באינטנסיביות שלה את סרטי "הפשיטה" ובווירטואוזיות הקולנועית שלה את סצנת הקרב מ"האיש שנולד מחדש". הבמאי רומן גברס והצלם מתיאס בוקאר מעמידים כאן רף גבוה מאוד בכל הנוגע לאקשן, אבל לטעמי מגיעים לגברס ולשותפו לכתיבה, לאדז' לי, שבחים מקיר לקיר גם על הדרמה שמתפתחת מנקודה זו והלאה.
זאת טרגדיה קלאסית - ספציפית טרגדיה יוונית, כפי שמרמז השם "אתנה" שניתן לשכונה הפיקטיבית שבה הכל מתרחש - שבמרכזה שלושה אחים. אחד מהם, ילד בן 13, הוא זה שמותו מניע את מהלך הדברים עוד לפני כותרות הפתיחה; השניים האחרים הם עבדל (דאלי בן סלאח), חייל בצבא צרפת שהוזעק מהבסיס שלו באפריקה כדי לעזור לרסן את ההתפרצות, וכרים (סאמי סלימן), שממצב את עצמו כמנהיג המהגרים. מלבדם מבליטה הפתיחה גם את ז'רום (אנתוני באז'ון), שוטר שבבירור לא בנוי להתמודד עם סופת החרא שמתחוללת סביבו.
במהלך תסריטאי שובה לב, גברס ולי - אולי מפני שהאחרון הוא בעצמו מהגר ממאלי שגדל בשכונה לא חביבה על הרשויות - לא מציבים את עבדל וכרים זה מול זה על תקן טוב מול רע. הם נותנים להם להיות שתי תגובות אפשריות לחברה גזענית ומדכאת, "הילחם בהם" ו"הצטרף אליהם" אם תרצו, אבל אלו ממילא רק עמדות פתיחה. אותי הצליח הסרט הזה להפתיע לפחות פעמיים בכל מה שנוגע להתפתחות הדמויות והעלילה, והקולנוע שלו - הוא כבר הוציא ממני התפעלות של ממש לאורך הרוב המוחלט של 97 הדקות. סיקוונס הפתיחה המדובר שמוצג כשוט רציף אחד (עם רמאויות דיגיטליות, אבל למי אכפת) הוא אכן רק מנת הפתיחה: בצילום, בעריכה ובסאונד, סרט הלוחמה-בשטח-בנוי הזה מסתער על החושים כמו יחידת קומנדו. הכל מתואם, שום דבר לא מקרי, והכל כל אפקטיבי.
בתוך האווירה הקודרת ועל רקע הנושא הטעון, פשוט מתבקש שלפחות דמות אחת תיחרט בזיכרון. מבחינתי כרים הוא הלב של הסרט, וההופעה של סלימן היא בהתאמה אירוע בפני עצמה. בהינתן שהדרמה היא כאילו משנית כאן, או לפחות משנית למתח ולאקשן, פשוט מרשים לראות את השחקן ואת הדמות מלבלבים בתוך האש והעשן.
"אתנה" הוא סרט מאוד גברי, מאוד אלים ומאוד פסימי, אבל לא נטול חמלה. הוא תפס אותי לכל אורכו, בכל היבטי העשייה, ועכשיו אני הולך להיות מהנודניקים האלה שמציקים לאנשים לראות את הסרט הצרפתי החדש הזה בנטפליקס. אז הנה, אתם הקורבנות הראשונים.