השבוע ישבתי עם עוד כעשרה צעירים ילידי שנות התשעים המוקדמות לשיחת נוסטלגיה מאולתרת. זה היה פראי, קולני, כמו סצנה מסרט טבע על המילניאל המצוי. כל מי שביקש להעלות נושא לדיון היה צריך לגבור בצעקותיו על התגובות לנושא הקודם, כלומר לצרוח על כל השאר משהו כמו 'יואו, זוכרים הוגו?' ואם הנושא התקבל צעקנו עליו בחזרה 'יואו, השתתפתי בזה פעם! עד שאתה מבין כמה שניות של דיליי יש אחרי הלחיצה כבר הפסדת'. "זעקת הקרב הזו נשמרת לרגע בו אחד מחברי הלהקה מכריז על אמירה שערורייתית", מסביר קולו השרמנטי של הקריין, "למשל, 'אני לא אוהב את מלך האריות' או 'לא בכיתי כשאש קאצ'ם כמעט עזב את פיקאצ'ו'". ה"פאוור ריינג'רס" לא עלו בשיחה. אני לא חושבת שזו סדרה שמצדיקה שנצעק בשבילה על החברים שלנו יותר מ-20 שנה אחרי הצפייה. אנשים זוכרים אותה כמו שהם זוכרים פוגים, פאוצ'ים וצמידי סרגל, לא כמו שהם זוכרים את "המומינים" או סרטי דיסני.

בעולם שבו ילדים אובססיביים ל"סמי הכבאי" והמבוגרים ל"ספיידרמן" ו"הנוקמים", גם ה"פאוור ריינג'רס" היו יכולים לככב בסדרה מחודשת ומצליחה. אם הייתי חברת ההפקה לא הייתי ממהרת לרמוז שהסיקוול בדרך (והם רומזים, בטח שהם רומזים), שכן גם אחרי שדרוגים ותוספת הכרחית של הומור ומודעות עצמית, "פאוור ריינג'רס" נשאר סיפור גיבורי-על ליגה ב' שיתאים בעיקר לילדים. זה מתחיל בחליפות, שעברו מהפך מתכתי ומכוער ברוח "הרובוטריקים" שגרם להן להראות מגוחך לא פחות מהמקור, אולי יותר. גם המייקאובר של אלפא 5 (ביל היידר) וזורדון (בריאן קרנסטון מתבזה) לא עלה יפה, במיוחד האחרון שזכה ללוק של מרובע סיכות מחנות מתנות לגבר. היחידה ששודרגה באמת היא ריטה רפולסה (אליזבת בנקס), שבמקום ויקינגית סוג ג' נראית היום כמו הנבל התורן של מארוול.

גם ברמת התוכן נעשה כאן ניסיון לשדרג את העלילה למשהו שיעניין גם אנשים שאינם ילדים בגן חובה בשנות התשעים. נתחיל עם מה שאלפא 5 מגדיר כך: "ילדים שונים, צבעים שונים, ילדים בצבעים שונים!". לפני שבכייני הפוליטיקלי קורקט יתלוננו שצבעו להם את הריינג'רים, אזכיר שהחבורה הייתה מגוונת כבר בגלגול הראשון, אבל הפעם השכילו לתקן את הפדיחות מפעם ולערבב קצת צבעים - הריינג'ר השחור כבר לא אפרו-אמריקאי אלא אסייאתי, הצהובה לא אסייאתית אלא לטינית והכחול הוא כעת אפרו-אמריקאי על הרצף האוטיסטי. מדברים גם על מהומה סביב הוצאה מהארון של הריינג'רית הצהובה אבל אפילו ב"היפה והחיה" יש יותר תוכן להט"בי מאשר ב"פאוור ריינג'רס". למקרה שתהיתם כמה סדר העדיפויות מעוות - זה בסדר לדבר בסרט נוער על הפצת תמונות עירום פרטיות של תלמידת תיכון, להראות פיצוצים ותאונות דרכים ורצח של חפים מפשע, אבל חלילה להגיד פעם אחת בקול רם "לסבית".

אז בגרסת 2017, "פאוור ריינג'רס" הוא סרט תיכון עם אסתטיקה של סטורי באינסטגרם ומספיק חוצפה לרפרר לסרטי התבגרות טובים ממנו כמו "אני והחבר'ה" ו"מועדון ארוחת בוקר". ג'ייסון (דקרי מונטגומרי) הסתבך עם החוק ואיבד את מעמדו הרם ככוכב ספורט וסלב מקומי ובריתוק הוא פוגש את בילי (אר.ג'יי סיילר, "אני וארל וזאת שעומדת למות") ואת קימברלי (נעמי סקוט). הראשון מצטיין בכל מה שטכני ופחות מצטיין בעניינים חברתיים, דמות מצחיקה שאיננה צוחקת, כיוון שהוא לא יכול להבין הומור. השנייה, קימברלי, הייתה נורא מקובלת אבל תקרית מסתורית שלחה אותה לדרך עצמאית שראשיתה, איך לא, בתספורת ספונטנית בשירותים של הריתוק. די, הוליווד. די עם נשים שגוזרות לעצמן את השיער כדי להתמודד עם משברים. אני מתחננת, תפסיקו.

מתוך
"ילדים שונים, צבעים שונים, ילדים בצבעים שונים!" | צילום: יחסי ציבור

עוד באותו היום השלישייה הנ"ל ועוד שני מתבגרים בודדים עם חיים עגומים (לודי לין ובקי ג'י) מוצאים במכרה זהב את המטבעות של הפאוור ריינג'רס ומקבלים כוחות על. בשלב הזה של הסיפור מד הבולשיט כבר מכריז "נו באמת", ועוד לא דיברנו על ריטה רפולסה, שבתזמון מושלם חזרה מהמתים כדי להרוס את העולם. האמצעים - המון המון זהב. ריטה אוכלת זהב כטיפול אנטי אייג'ינג. אם נשאר לה אקסטרה היא משתמשת בו כדי ליצור מטה קסמים מוזהב שבעזרתו היא תוכל לבנות מפלצת ענקית מזהב. מטרתה - לשאוב את כוח החיים מהעולם יאדה יאדה יאדה אליזבת בנקס כל כך נהנית לשחק את הרעה שגומרת מצבירת כוח שאי אפשר לא להנות יחד איתה.

למרבה הצער, בעוד היא הולכת ומתחזקת, הריינג'רים מתאמנים כל כך לאט שאפילו להחליף לשריון הצבעוני שלהם הם לא מצליחים. החטא החמור ביותר של "פאוור ריינג'רס" הוא ההתעקשות לספר סיפור רקע ארוך ומתיש ולשמור כמעט את כל האקשן לסוף. ולא מדובר בסיפור רקע כה מדהים שהקהל הרעב לזורדים יישאב לתוכו וישכח שהוא לא רואה סרט של ג'ון יוז.

למרות כל זאת ועוד הרבה מאוד טמטום שהשארתי בחוץ, התוצאה הסופית איננה אסון מוחלט. זה סרט די נחמד לשרוף מולו זמן, עם מספיק הומור ומודעות עצמית כדי לפצות חלקית על הבעיות האינהרטיות של המותג. הוא לא כבד ולא ממש יומרני (אולי קצת, אבל לא ברמות של "באטמן נגד סופרמן"), השחקנים בסדר וכשהאקשן סוף סוף מגיע הוא לא רע. הוא דבילי, הוא רחוק מלממש את הפוטנציאל שלו, אבל הוא חינני למדי ויש בו דינזואורים ענקיים ממתכת.

פאוור ריינג'רס
נהנית לשחק את הרעה שגומרת מצבירת כוח. בנקס כריטה רפולסה | צילום: יחסי ציבור

 

עוד נוסטלגיית ניינטיז, מישהו?

ריבוט נוסף ללהיט מראשית שנות התשעים שיצא לבתי הקולנוע השבוע הוא "היפה והחיה", שהרוויח פי שתיים יותר כסף ובאזז מהפאוור ריינג'רס. נהניתי מהגרסה החדשה יותר מהמבקר השני באתר, אבל נהניתי במידה שווה מהחגיגה שחיכתה לי ביוטיוב השבוע לכבוד הרימייק-דיסני התורן. מוגש כשירות לציבור:

1. האם בל סובלת מתסמונת שטוקהולם ואילו דמויות דיסני נוספות סובלות מבעיות נפשיות קשות?

 2. הבעיות של "היפה והחיה" המקורי (חלקן כבר טופלו בסרט החדש):

 3. הרגעים המתבקשים שחסרו בסרט:

4. ג'יימס קורדן מככב במחזמר "היפה והחיה" במעבר החצייה:

 5. קרב הגסטונים הגדול - לווק אוונס נגד יו ג'קמן:

6. והזוכה הוא דדפול!

 

תמונות קצרות