הסרט הזה מתסכל אותי. מצד אחד לא יוצא לי מהראש, מצד שני מסרב להתפענח. עכשיו לך תחרוץ משפט לגבי סרט שאתה לא לגמרי מבין או לא מבין לגמרי, ושלהסביר מה אתה לא מבין בו יהיה ספוילר. הכי האשטג גררר.

ההתחלה היא רימייק מונפש ואילם לשלב ההסתגלות של טום הנקס אל האי הבודד ב"להתחיל מחדש" (שאלת סוגריים, למה אנחנו אומרים "אי בודד"? זה האדם שבודד, האי הוא אי): אדם נסחף בים, נפלט ממנו על חוף לא מוכר, מגלה שהוא לבד באי קטנטן, מצליח איכשהו לשרוד ומנסה ליצור רפסודה שתיקח אותו משם. שלוש פעמים הוא מנסה להפליג ושלוש פעמים קורה משהו מוזר שמפרק לו הרפסודה – נראה שאיזשהו כוח נעלם תוקף אותה ממצולות.

רק בניסיון ההפלגה האחרון נחשף טבעו האמיתי של הגורם המתנכל, אלא שבשלב זה קורים שני דברים מהותיים: הסרט עובר באחת מריאליזם פיוטי לפנטזיה של ממש (או במונחי אסכולה מנטורליזם לסוראליזם), ומסתיימים הדברים שניתן לספר עליו ללא חשש ספוילר. כאמור, #גררר.

סרטו של מייקל דודוק דה ויט, שהופק עם אולפן האנימציה היפני ג'יבלי, הוא מחווה לסרט הילדים "הבלון האדום" של אלבר למוריס. אני יודע את זה כי קראתי את תיק העיתונות,  אבל לעולם לא הייתי מנחש את זה על סמך הצפייה, כי אין שום קשר מובהק בין שתי היצירות למעט המילה "האדום" והיעדר הדיאלוגים; קשר רופף יותר הוא אותה אווירה של פיוט פנטסטי-סוריאליסטי, אלא שכדי לסבך את המצב, "הבלון" הוא הכי סרט ילדים ו"הצב" הוא בכלל לא. זה חלק מהאניגמה שהיא "הצב האדום", סרט אנימציה אילם שמחליף ז'אנר בדיוק כשהאקספוזיציה מסתיימת ומותיר אותך תוהה – או לפחות הותיר אותי – מה בעצם ראית עכשיו.

תראו, אני שונא חידות. התגובה הטבעית שלי לסרטים שאומרים לי "פענח אותי" היא "לא רוצה", בוודאי אם הם לא מציגים שום מפתח נראה לעין לצופן של עצמם. אלא שהאנימציה של "הצב האדום" כל כך מוצלחת והפיקים הרגשיים שלו כל כך חזקים – חלקם קשים מאוד, חלקם פשוט יפהפיים – שלא בא לי לוותר עליו בכזאת קלות.

בלי לחשוף פרטים מיותרים, בלי להתחייב על שום דבר ובלי לבזבז על העניין יותר מ-48 שעות של הרהור אינטנסיבי, נדמה לי שיש כאן משל על חיי אדם באשר הוא אדם. האקראיות שבה אנחנו מוצאים אהבה ומאבדים אותה, הרגעים הקצרים של תחושת המשמעות וההשתייכות בתוך הים הגדול של המה לעזאזל אני עושה פה, ההישרדות שלא תמיד אנחנו מבינים מה הטעם בה, האסונות שנוחתים עליו כי ככה והנסים שנופלים עלינו כי לך תבין. אלא שלא כל החלקים בפאזל של דה ויט מתיישבים בתוך התמונה הגדולה הזאת, או לפחות לא מתיישבים באופן שגורם לי להרגיש שפיצחתי.

מבקר מוזיקה ישראלי – הייתי אומר לכם מי, אבל בחיי שאני לא זוכר – כתב פעם על הטקסטים של לאונרד כהן שאף פעם אי אפשר לדעת אם הם מתקיימים במציאות, בפנטזיה, בתפילה או בחלום. "הצב האדום" נוטש כאמור את המציאות, אבל במיטבו הוא באמת קצת שיר של כהן: משהו בין הרהור פילוסופי, שיר, תפילה וחלום. הסך הכל עדיין מתסכל אותי, אבל יש כרגע בבתי הקולנוע המון דרכים יותר גרועות להרוג שעה וחצי.

 

זה כמו בסרט ההוא

הקשר היחיד בין "הצב האדום" ו"השבט" הוא ששניהם לא משתמשים בדיאלוגים כדי לספר סיפור, אבל מבחינתי זה תירוץ מספק כדי להגיד כמה מילים על אחד הסרטים הכי חזקים שראיתי בשנים האחרונות.

אם היה לכם מזל, אולי תפסתם אותו בפסטיבל חיפה 2014: "השבט", או בשמו הבינלאומי "The Tribe", הוא 130 דקות נטולות מילים. או ליתר דיוק נטולות דיבורים, כי יש כאן לא מעט דיאלוגים בשפת סימנים שאינה מתורגמת (חלק הזמן ניתן להבין חלק מהדברים, אבל אין טעם לנסות בכוח. זה מיותר וזאת לא הנקודה). 

סרטו של האוקראיני מירוסלב סלאבושפיטסקי – כן, על שמות כאלה אמרו הגששים "אין דבר" - מתרחש בפנימייה לכבדי שמיעה. הגיבור, תלמיד חדש, מגלה מהר מאוד שהנערות המקומיות משלימות הכנסה בזנות - וגם מתאהב באחת מהן עד מעל לראש. לא אספר לאן בדיוק זה מתפתח, אבל זה מקום ברוטאלי ואכזרי שאין בו מיליגרם של חמלה. השקט המוחלט הופך את האלימות הבוטה ואת הסקס חסר הרגש של "השבט" לכל כך אינטנסיביים שזה כמעט יותר מדי, אבל רק כמעט, כי זאת לא אלימות לשם אלימות. זאת אמירה נוקבת, קשה ומדויקת על צלם אנוש ועל הקלות שבה הוא נגוז. איזה סרט.