בשבוע שעבר עלתה ב-yes הסדרה הישראלית "בלאדי מורי", ובה היוצרת סתיו אידיסיס והשחקניות רותם סלע ונעמי לבוב מנסות להתגרות בז'אנר הקומדיה הרומנטית. כי קומדיות רומנטיות, בניכוי המסות המיותרות שממלאות את ספריית נטפליקס, הן דבר די נדיר בנוף הקולנועי הנוכחי. בהתאם, צפייה חוזרת בלהיטים מתחילת המילניום מרגישה כמו צפייה בסרט בשחור-לבן, עם תכנים, דימויים ורעיונות שכבר חלפו מן העולם. "בלאדי מורי", בדרכה, מנסה לעדכן את הז'אנר לשנת 2022 עם מודעות עצמית בריאה לקלישאות שהיא מציגה - וגם אם לא מדובר בהצלחה גדולה, ניכר שהיא הבינה את הקו המנחה: כל רום-קום שמעוניינת להרגיש עכשווית צריכה להציג איזשהו טוויסט, איזושהי קריצה.
תחת האקלים הזה, הקומדיות הרומנטיות נכנסות לקיץ מהפכני, אפילו אם השינוי שהוא מביא איתו היה רצוי כבר מזמן. הבשורה היא קומדיות רומנטיות להט"ביות, כאלה שפעם היו נדחקות לעומקי הספרייה והיום ניצבות בקדמת הבמה: בסוף השבוע האחרון היה זה הסרט "פייר איילנד" ("Fire Island"), שעלה בשירות הסטרימינג האמריקאי הולו אחרי באז ממושך (ואמור, בלי נדר, להיות חלק מספריית דיסני+ כשזו תגיע לישראל בהמשך החודש); ובספטמבר יצטרף לרשימה גם "Bros", סרטו החדש של הקומיקאי בילי אייכנר, שהוא הקומדיה הרומנטית הלהט"בית הראשונה מבית אחד האולפנים הגדולים בהוליווד, ואף מציג קאסט שמורכב מלהט"בים בלבד.
עבור חובבי התרבות האמריקאית, השם "פייר איילנד" מדבר בעד עצמו: הגיי וילג' הפופולרי מושך אליו כבר שנים את חברי וחברות הקהילה הלהט"בית, שנוסעים לאי הסמוך ללונג איילנד כדי לחוות בו פאנג'ויה של ממש. מסיבות, שתייה, סמים והמון סקס - הדבר הכי קרוב שיש לדיסניוורלד להט"בי (זאת אומרת, חוץ מדיסניוורלד האמיתי). אבל "פייר איילנד", שביים אנדרו אן, לא מסתפק בקריאת תיגר על ההטרונורמטיביות ההוליוודית, אלא מחליט לעשות זאת באמצעות עיבוד מודרני ל"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן.
בניגוד לגרסאות הקלאסיות יותר, פערי המעמדות של "פייר איילנד" הם לא בין משפחות ביולוגיות - אלא בין משפחות נבחרות, Chosen Families, קבוצות קטנות של להט"בים שמבלים ביחד מתוך בחירה, בנוסף למשפחותיהם המקוריות או אפילו במקומן. אחת מהמשפחות הללו היא זו של נואה (ג'ואל קים בוסטר), שמתווך לנו את עלילת הסרט באמצעות קריינות לא מעיקה בכלל. הוא וחבריו האווי (בואן יאנג, "סאטרדיי נייט לייב"), לוק (מאט רוג'רס), קיגן (תומאס מטוס) ומקס (טוריאן מילר) מגיעים לפייר איילנד לנופש תקופתי בביתה של ארין (מרגרט צ'ו), מי שמתפקדת כאמא של אותה משפחה נבחרת. הם מייצגים בסרט את הצד של פשוטי העם, אלה שאין להם עבודות יוקרתיות אבל כן יש להם מלא רפרנסים לתרבות פופולרית (הזדמנות טובה להמליץ על הפודקאסט המצוין "Las Culturistas" של אותם רוג'רס ויאנג).
מהצד השני: חבורה של רופאים, הייטקיסטים ומיוחסים אחרים, בהם צ'רלי (ג'יימס סקאלי, "את") ו-וויל (קונרד ריקמורה, "המדריך לרוצח"). מערכות היחסים השונות שנרקמות בין שתי המשפחות נעות בין שנאה לאהבה ומשיכה רתיעה ואובססיה ומה לא, כיאה לסיפור המורכב והנבון שהורישה אוסטן. אין כאן דרמות מיותרות או דמעות שלא לצורך, אבל כן יש כאן המון בדיחות טובות ומצחיקות - כאלה שמתחילות עוד לפני הסרט עצמו (עם המעברון של אולפני סרצ'לייט) ונגמרות רק אחרי כתוביות הסיום. קים בוסטר, שחתום על התסריט, מילא אותו בלב ענק ובאינספור וואן-ליינרים שיכולים להתקיים בנפרד כממים בטוויטר, כיאה לקומדיה רומנטית שהיא באמת רומנטית ובאמת קומית.
קשה לבחון את ההישג של "פייר איילנד" בחלוף ימים ספורים, אבל ברמת הפוטנציאל וחומר הגלם - אין שום מניעה שסרטו של אן לא ימצא את עצמו בשורה אחת לצד "מסיבת רווקות" והברקות אחרות של הז'אנר. הוא מציג קאסט גברי כמעט לחלוטין ובכל זאת מרגיש מגוון מספיק, עוסק בשלל סוגיות פנים-להט"ביות ולא מרגיש נישתי או מטיפני. קל להתאהב בדמויות של "פייר איילנד" לא בגלל ש"תראו מה זה, הגייז האלה ממש בסדר", אלא בגלל שמישהו פשוט טרח לכתוב דמויות טובות, מצחיקות ומעוררות הזדהות, אפילו אם הדחיפה הראשונה הגיעה מג'יין אוסטן. ככה לא יוצרים שובר קופות או סרט אוסקרים, ככה יוצרים סרט מהנה ומנחם שיצליח להצחיק גם בצפייה עתידית. וזו בדיוק המטרה של קומדיה רומנטית.