עם מרווח של שלוש שנים מאז סרטו העלילתי האחרון, "בין כוכבים", ועם היצע דליל בקולנוע שכולל בעיקר סרטי קומיקס, הציפיות לקראת "דנקרק", האפוס המלחמתי המושקע של כריסטופר נולאן, היו גבוהות במיוחד ואם לשפוט על פי התגובות של הצופים הנלהבים והמבקרים בעולם, הם באו על סיפוקם.

הרקע לסרט פשוט וברור כמו עלילתו: ברגעי השפל של מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית הפסידו את הקרב על צרפת, והכוחות הגרמניים דחקו את שארית צבא בריטניה לחופי דנקרק. כ-400 אלף חיילים בריטיים נותרו לכודים בין הצבא הגרמני והים הסוער, ונזקקו לחילוץ מהיר לפני שיחוסלו על ידי האויב המצר עליהם. הבריטים, שעוד ליקקו את הפצעים מההפסדים והאבדות הרבות בקרבות על אירופה, נמנעו מלהקצות את המשאבים הנדרשים לצורך החילוץ המורכב.

הצבא הבריטי התכונן להגנה על המולדת, ומנהיגיו לא רצו להקריב ספינות ומטוסים שיהיו דרושים במערכות הבאות. במקום זאת, הצי הבריטי הפקיע ספינות אזרחיות שיעזרו להעביר את החיילים לחוף מבטחים. החיילים נתקעו על החוף החשוף כמו ברווזים במטווח, כשהמטוסים הגרמניים מפציצים אותם מהאוויר כאוות נפשם. עשרות אלפי חיילים נהרגו במהלך מבצע חילוץ שארך שבוע, ולמרות האבדות הרבות נחשב להישג היסטורי שעורר השראה ברחבי הממלכה ונתן לבעלות הברית כוחות מחודשים להמשך המלחמה.

ב"דנקרק", נולאן שואף להעביר לצופים את החוויה המלחמתית במלוא עוזה. ההישג הקולנועי מעורר ההשתאות בהחלט עומד במשימה הזאת, אך השאלה היא באיזה מחיר. "דנקרק" מתאר את מבצע החילוץ הגדול של הצבא הבריטי מדנקרק בצרפת, אך זונח את סיפורי הרקע לטובת התמקדות בחוויה הפיזית המיידית בלבד – זהו סרט על מבצע חילוץ, וכל מה שיש בו זה מבצע חילוץ. הסרט מכניס את הצופים לנעליהם של החיילים הנאבקים על חייהם, ועושה זאת באפקטיביות מרשימה, אך מקריב בדרך כל בדל של סיפור או רגש אנושי. הרגש היחידי שעובר בסרט הוא הדחף ההישרדותי (עם מעט תיבול של גאווה פטריוטית), ונראה שהסרט מסתפק בכך, ואף חוגג את הפשטות הזאת.

הסרט מתאר את המבצע משלוש נקודות מבט: החייל הפשוט טומי (פיון ווייטהד) שעושה ככל שביכולתו כדי לשרוד את ההפצצות, לתפוס מקום על אחת מספינות החילוץ העמוסות ולחזור בחיים לבריטניה; הפנסיונר הפטריוט מר דוסון (מארק ריילנס) שמשיט את הסירה הקטנה שלו אל לב הסכנה כדי לנסות ולסייע לחילוץ; ופרייר, בגילומו של טום הארדי, טייס הקרב אמיץ שמסכן את חייו כדי להגן על חיי החיילים החשופים ולהפיל מהאוויר את המפציצים הגרמניים. שלוש נקודות המבט מתקיימות על צירי זמן שונים (שבוע, יום ושעה), אך הטריק הנרטיבי הזה נותר שולי בחוויית הצפייה ופרט לרגעי בלבול ספורים, לא תורם דבר לעלילת הסרט. בכלל, המילה עלילה היא תיאור נדיב לרצף ההתרחשויות המוצגות ב"דנקרק". אין פה ממש עלילה, דברים פשוט מתרחשים אחד אחרי השני, או לפני השני, תלוי באיזה ציר זמן אנחנו נמצאים.

ביקורת סרט דנקרק
המילה עלילה היא תיאור נדיב למדי | צילום: none, יחסי ציבור

טומי לא עובר מסע הישרדות, אלא רק מדלג מספינה שוקעת אחת לספינה אחרת שתשקע עוד מעט, כשמדי פעם הגרמנים מפציצים ללא התראה. גם פרייר לא עובר שום תהליך, הוא טס עד שנגמר לו הדלק, מוריד מטוס ואז עוד מטוס, בלי שנבין ממש מה קורה, נגד מה הוא עומד, ואיך הצליח לגבור על אויביו. מסעו של מר דוסון מטופל בצורה קלאסית יותר - בניגוד לאחרים הוא עומד בהגדרה של עלילה, ואכן זהו הסיפור המרגש והסוחף ביותר מבין השלושה. מצד שני, סיפורו של הקשיש האמיץ גם מספק את הרגעים המביכים והמופרכים ביותר בסרט, עם כמה פיתולי עלילה מאולצים ודיאלוגים מלודרמטיים ומעושים. יכול להיות שהיה עדיף להשאיר את סיפורו פשוט ונקי כמו השניים האחרים, אך הסרט חמור סבר ומונוטוני מספיק גם ככה, וקו העלילה הקלאסי, למרות המלאכותיות שבו, נחוץ כמו אוויר לנשימה לצופה המותש.

נראה כי ריקון העלילה נעשה במתכוון - אין כמעט דיאלוגים, ובפרט לפרייר ומר דוסון, אנחנו אפילו לא זוכרים את השם של אף אחת מהדמויות, אם הוא בכלל מוזכר. אבל העובדה שזאת החלטה מודעת של היוצר, לא אומר שזאת החלטה נכונה. אנחנו מרוויחים מידה של טוהר וניקיון שמעצימים את התחושה הריאליסטית, אבל מאבדים את הקשר הרגשי שהיה יכול לרומם את חוויית הצפייה. פרט לתסריט, עם יתרונותיו וחסרונותיו, הסרט עשוי בצורה מושלמת, הצילום עוצר נשימה ביופיו וכל פרט מטופל בהקפדה והשקעה מעוררות יראה.

ביקורת סרט דנקרק
כל פרט ופרט מטופלים בהקפדה | צילום: none, יחסי ציבור

כפי שהובטח, "דנקרק" מספק חוויה קולנועית מרהיבה וחד פעמית, כזאת ששווה ללכת רק בשבילה לקולנוע. עם זאת, סרטים "שחייבים לראות בקולנוע" זה שם קוד ששולח אותי להצטייד בשני אדוויל ולהתכונן לחוויה אור-קולית מעוררת בחילה ומחרישת אוזניים. לא ברור למה בתי הקולנוע מגבירים את הווליום לעוצמות כאלה גבוהות, ומי שיבחר לצפות ב"דנקרק" בקולנוע, כדאי שיכין את עצמו לשעתיים של רחש גלים וטרטור מנועים מחרישי אוזניים, בתוספת יריות ופיצוצים שכמעט שקורעים את עור התוף.

מי שאינו מפחד מכאב ראש וצלצול באוזניים לעומת זאת, יזכה בחוויית מלחמה שסרטים מעטים הצליחו להגיע אליה. אבל למרות שהסרט מרהיב ביופיו, ולמרות שסיומו מעורר מעט התרגשות, לא מדובר בסרט מלחמה אפי או מסעיר. "דנקרק" עמוס ברגעי מתח עוצמתיים ובסצנות אקשן מרשימות, אבל האקשן לא סוחף או מספק, והמתח נותר שטוח ועמום ומצטבר רק ללחץ מעיק. הגיבורים לא מתקדמים מנקודה אחת לשניה ומתגברים על מכשולים, הם פשוט הולכים ממקום למקום וקורים להם עוד ועוד דברים איומים. אנחנו לא עוברים מסע רגשי, אנחנו נתונים ללחץ פיזי ונפשי בלתי פוסק.

ביקורת סרט דנקרק
ללכת בלי ולהרגיש עם | צילום: none, יחסי ציבור

כמו במציאות, המלחמה בסרט אינה מאבק ברור בין כוחות מנוגדים, היא כאוס סתום ומחריד. הצופה לא נסחף לחוויה המסעירה, הוא סובל מחרדה קיומית בלתי פוסקת, רק מתפלל שהכל ייגמר כבר. זהו ההישג הגדול ביותר של הסרט, להעביר את חווית המלחמה בצורה בלתי אמצעית, לשים אותנו בנעליהם של החיילים הסובלים והמפוחדים. כל האמצעים בסרט מכוונים כדי לגרום לנו להבין ולהרגיש את זוועות המלחמה, את האימה וחוסר הפשר, בלי נרטיב מנחם וקישוטים מיותרים. הסגפנות הזאת הופכת את "דנקרק" לאחד הסרטים החשובים והמרשימים מהשנים האחרונות, אך היא גם מה שהופך אותו ליצירה חד ממדית וקצת דלה, ובעיקר לא נעימה לצפייה.

mako תרבות בפייסבוק