אפשר וצריך לדבר על מקומו של מל גיבסון בחיינו התרבותיים, אפשר וחובה לשאול איך הפך "Blood Father" ל"נמלטת" – לא רק במובן של תרגום מונפץ, אלא בעיקר במובן שסרט על אב הפך בישראל לסרט על הבת שלו – אבל כל ההתנגדויות והתמיהות הן משניות לעובדה שזה אחלה סרט אקשן. למבוגרים, כמו פעם, כשהיה מותר לייעד מוצרים קולנועיים מגניבים לאנשים שכבר סיימו את חוק לימודיהם.
מל גיבסון – שנייה, אני מבקש לדחות שוב את הדיון על המל שבחדר – הוא לינק, אסיר משוחרר שהדבר היחיד שחשוב לו יותר מלהישאר משוחרר היא בתו לידיה (ארין מוריארטי). אלא שהיחסים ביניהם אינם במיטבם מפאת הביוגרפיה שלו וההרס העצמי שלה, עד ששני הדברים דווקא מחברים ביניהם: לידיה נגררת בעקבות החבר המעפן שלה, ג'ונה (דייגו לונה), למה שאמור להיות שוד ללא נפגעים ומסלים לאלימות. כשג'ונה דורש מלידיה הצהרת נאמנות בדמות רצח של אחד הקורבנות, היא יורה דווקא בו – ונמלטת (אבל להיתלות בזה כדי לבחור את השם העברי יהיה כמו לתרגם את "פלאשדנס" ל"רתכת". כאילו כן, יש את זה בסרט, אבל זאת לא הנקודה).
לידיה יוצרת קשר עם לינק, בתחילה בלי לחשוף אותו לעומק הברוך שהיא נכנסה אליו, אבל האלמנטים שמחפשים אותה מוצאים את דרכם לקרוון שבו הוא חי ועכשיו נאלץ האב לסכן את חירותו ואת חייו כדי להגן על אלה של בתו. אני מניח שזה נשמע כמו תקציר של עוד סרט בסדרה הלא רשמית "ליאם ניסן הזה הוא חתיכת בחור קשוח", והאמת היא שיש בזה משהו, אבל הבמאי ז'אן פרנסואה רישה ("אויב הציבור מס' 1") מזריק ל"נמלטת" עוד ועוד משלושת המרכיבים שהם המייק-אור-ברייק של סרטים כאלה: חדוות עשייה קולנועית, אלימות גרפית והומור שחור.
"נמלטת", שמבוסס על רומן מאת פיטר קרייג, לוקח את הבת למסע במשעול שאביה תמיד ניסה לגונן עליה מפניו. על הדרך הוא מגלה שהיא כבר הספיקה לעשות כברת דרך רצינית בלעדיו: כמו שהוא אלכוהוליסט בגמילה (וויליאם ה. מייסי מבריק בתפקיד החונך-שכן של לינק), ככה היא שתיינית מתחילה ומסוממת מתקדמת. כמו שהוא הסתובב עם האנשים הלא נכונים – לרבות ניאו נאצים שנפגוש במורד הסרט – ככה היא בצרות בגלל שהיא לא ענקית בבחירות החברתיות שלה. אז בעצם יש לנו שני דורות שיורדים הכי נמוך בתקווה לצאת נקיים מהצד השני, וזה מעניק לכל העסק מסגרת מעניינת של סיפור מוסר: תראי, ילדה, זה העבר שלי והעתיד שלך כפי שהוא נראה כרגע. עדיין מעוניינת?
אגב העבר של לינק, קשה להתעלם מהמקומות שבהם הוא מתכתב עם זה של גיבסון כשחקן וכאדם וכדפוק בראש – החל בקרוון המעופש שמהדהד את תנאי המגורים של ריגס ב"נשק קטלני", עבור בהתמודדות עם האלכוהוליזם וכלה בתיקול הישיר של האלמנט האנטישמי. מהבחינה הזאת אפשר לקרוא את "נמלטת" כסיפור של חיפוש אחר גאולה משולשת – של הבת, של האב ושל השחקן. אבל – וזהו, אי אפשר לדחות יותר את הדיון הזה – האם מגיע לגיבסון להיגאל? ברמה מיידית יותר, האם אנחנו כיהודים צריכים ללכת לסרט שהכוכב שלו האשים אותנו בגרימת "כל המלחמות בעולם"?
מבחינתי התשובה היא כן, כי אני מאמין בהפרדה בין האמן לאמונותיו. הרי אם ניחוח של אנטישמיות הוא הקו בחול, היינו צריכים להחרים בערך את כל המלחינים בני התקופה הרומנטית, ואת הצייר אדגר דגה, ואת טי.אס אליוט, ואת פיודור דוסטוייבסקי ואת כל הסרטים שנעשו באולפני דיסני כשראש האולפן היה וולט דיסני עצמו. אבל מה היינו מרוויחים מזה, את הסיפוק שבלא לקרוא את "החטא ועונשו"? את הנקמה המתוקה שבאי-צפייה ב"פינוקיו"? אני לא רואה את ההיגיון בזה, כמו שמעולם לא הבנתי את הקונצנזוס הישראלי נגד השמעת המוזיקה של ריכרד ואגנר. את מי בדיוק אנחנו מענישים בהדרה של מלחין מת?
"נמלטת" קדם ל"הסרבן" בבימויו של גיבסון, ואני מניח שההפצה המאוחרת שלו בישראל היא אקט מחושב: התרגלתם מחדש לשמו מאחורי הקלעים? קבלו אותו גם בפרצופו המפורש. וכאן צריך לומר בפה מלא - האיש מצליח להיות יותר קיק-אס מכל שחקן אקשן אחר שהולך איתנו מאז האייטיז. זה הוכח לפני ארבע שנים ב"חופשה קטלנית" (עוד פשע תרגום, הפעם של "Get the Gringo") וזה מוכח שבעתיים עכשיו, כשבגיל 60 הוא סוחב יופי בעלייה של "נמלטת". לא כאקט של מחילה, אלא מתוך פרקטיקה נטו, לכו ליהנות מהסרט הזה. שעתיים של אקשן טוב הן מצרך נדיר מאוד בימינו; לא לסמפט את גיבסון אתם יכולים כל החיים.
זה כמו בסרט ההוא
טוב, אני מודה שהפעם הרחבתי מעט את גבולות ההגדרה של תת-המדור: הדמיון בין "נמלטת" ו"The Witch" מסתכם בכך ששניהם סרטי ז'אנר מוצלחים ושניהם מציגים יחסי בת-אב בתנאי קיצון. מה תעשו לי.
"The Witch" הופץ בארה"ב בתחילת השנה עם כותרת המשנה "סיפור עם מניו אינגלנד", וזה נכון לא רק מפני שהוא מבוסס על מעשייה מהמאה ה-17 אלא גם בגלל הסגנון המיוחד שלו. באנגלית תקופתית, בקצב של עולם שמתנהל על סוסים ולא על פס רחב, הבמאי-תסריטאי רוברט אגרס מגולל בסרט הביכורים שלו את סיפורה של משפחה שמתגוררת על סף יער ומוצאת את עצמה מתמודדת עם נוכחות מאגית שמקורה ביער הזה. הלב הרגשי כאן הוא כאמור מה שקורה בין האב (ראלף אינסן המצוין) לבתו הבכורה (אנה טיילור ג'וי), אבל שלא תבואו בטענות – המסע שלהם באמת לא דומה בכלום לזה של "נמלטת".
המפיצים בישראל לא נתנו צ'אנס להפקה הקטנטונת הזאת. אם לא ההמלצה הגורפת שלי, אולי פרס הבימוי שניתן לאגרס בפסטיבל סאנדנס 2015 ישכנע אתכם לתת לו צ'אנס משלכם.