קשה לפספס את צירוף המקרים המענג שהתגלגל השבוע לפתחם של בתי הקולנוע: "הנוסע השמיני" מול סרט מפלצות עם סיגורני וויבר. ספק אם מישהו ממש יתלבט בין השניים האלה – אחרי הכל, "הנוסע השמיני: קובננט" הוא סרט מד"ב/ אימה עם דירוג R ו"7 דקות אחרי חצות" הוא דרמה באופק פנטזיה עם PG-13 – אבל אם בכל זאת להשוות, אז התוצאה היא כמו בכל פעם שוויבר הולכת ראש בראש עם המפלץ הרירי. ניצחון בנוקאאוט לבחורה הגבוהה.

"הנוסע השמיני: קובננט" (או "הנוסע השמיני: רבולושנס")

וואו, מייקל פסבנדר טוב. ממש ממש טוב. הוא עושה כאן תפקיד כפול – הוא דיוויד האנדרואיד מ"פרומתיאוס" והוא גם וולטר, האנדרואיד של צוות ספינה שכולנו יודעים מראש שיילך כצאן לטבח – וההופעה הזאת היא כמעט סיבה מספקת לרכוש כרטיס. אבל רק כמעט.

פסבנדר, ביושבו כדיוויד, פותח את הסרט בסצנה משותפת עם המדען שיצר אותו. קאט, ואנחנו בסיפור שנראה לחלוטין לא קשור: משלחת בדרכה ליישב פלנטה חדשה חווה תאונה קשה בחלל, ומפה לשם מחליטה לערוך נחיתה לא מתוכננת בכוכב שמשדר לעברה שדר מסתורי, שזה תמיד רעיון טוב בסדרת "הנוסע השמיני". זמן קצר לאחר הנחיתה מתברר איך דייוויד משתלב בכל זה, ובשליש האחרון נקשרים הקצוות העלילתיים שנותרו פרומים מאז סצנת הפתיחה ובעצם מאז "פרומתיאוס". זוכרים את הברנשים הלבנים המוזרים, את השאלות הפתוחות בנוגע למוטיבציה ליצור אורגניזם שהוא נשק ביולוגי לכל דבר ועניין? אז הפעם רידלי סקוט מספק תשובות. גרועות, אבל תשובות.

ברמה האנושית, הגיבורה שלנו היא דניאלס (קתרין ווטרסטון), סגנית המפקד בעלת השיער השחור הקצוץ – הממ, מתי ראינו אחת כזאת בסרט עם חללית וחייזר כועס? – שבתחילה מתייצבת נגד ההחלטה של המפקד (בילי קרודאפ) לנחות בכוכב הלכת הלא ממופה ובהמשך צריכה לשרוד את התוצאות של ההחלטה הזאת. דני מקברייד, שזה משונה ברמות לראות אותו בסרט שלוקח את עצמו ברצינות, הוא הטייס ואיש הצוות הנוסף היחיד שבאמת אפשר לדבר עליו במונחים של דמות. לא מעניינת, אבל דמות.

תראו, הנה העניין: אם "פרומתיאוס" היה סרט יומרני מאוד ובינוני מאוד עם כמה סצנות מבריקות, אז "קובננט" זה אותו דבר רק עם עוד קצת יומרה ובלי אף סצנה מבריקה. מצד אחד הוא לא מפחיד בשיט, ומצד שני הוא מנסה להיות פילוסופי באופן שיושב על הפרנצ'ייז הזה כמו נזם באף חייזר.

הנוסע השמיני: קובננט
לא מפחיד בשיט וגם לא מצליח להיות פילוסופי. מתוך "הנוסע השמיני: קובננט" | צילום: יחסי ציבור

כש"הנוסע השמיני" המקורי יצא ב-1979, רידלי סקוט עצמו התנגד לכל ניסיון למצוא בו משמעויות נסתרות והתעקש שמדובר בסרט אימה נטו. הסרטים הבאים פיתחו תמה מטרידה ומוצלחת של הריון ואימהות (צפו בהזדמנות בגרסת הבמאי ל"שובו של הנוסע השמיני"; ג'יימס קמרון הלך לשם חזק מאוד לפני שמישהו בפוקס הכריח אותו לזרוק לפח את פיתוח הדמויות), אבל הסדרה מעולם לא הידרדרה לרצינות פילוסופית תהומית. אפילו בגרסה הכי קיצונית של התמה האימהית, "התחייה" הנהדר והלא מוערך של ז'אן פייר ז'נה, "הנוסע השמיני" מעולם לא ניסה להגיד דברים גורפים על משמעות הקיום. סקוט, קמרון, דיוויד פינצ'ר וז'נה פשוט הלכו עמוק יותר (ואני מתפתה לומר פיוטי יותר) אל מקורות הפחד מהיצור שגדל בתוכך. 

"פרומתיאוס" כבר הציג שאלות פילוסופיות גדולות על בוראים ובריות, אבל במבט לאחור הוא עוד נהנה מאפקט "מטריקס Reloaded". כלומר, צריך לראות את הסרט הבא בסדרה כדי להבין עד כמה כל הכיוון הזה היה מוטעה. והנה זה בא, ה"מטריקס רבולושנס" של סדרת "הנוסע השמיני": אובר דה טופ, ממש נלעג לפרקים, לגמרי דורס את מה שאנשי השיווק מכנים "ערכי המותג" ומוכיח שהבעיה אכן התחילה כבר ב"פרומתיאוס" עם כל הפילוסופיה בגרוש שלו.

מה אני אגיד לכם? מזל שסקוט הוא רק המפיק של "בלייד ראנר 2049". אין לי את כוחות הנפש הדרושים כדי לראות אותו הורס שוב את המשהו הטוב של עצמו.  

הנוסע השמיני: קובננט
דורס את כל מה שאנשי השיווק מכנים "ערכי המותג". מתוך "הנוסע השמיני: קובננט" | צילום: יחסי ציבור

 "7 דקות אחרי חצות" (או סרט המפלצות שהוא לא סרט מפלצות)

בפעם השנייה שראיתי את "הבאבדוק", סרט האימה האוסטרלי הנהדר של ג'ניפר קנט מ-2014, עלה בדעתי שזה בכלל לא סרט אימה. כלומר, שאולי קנט השתמשה במוטיב אימה קלאסי – שד בבית, מה יותר אימה מזה – כמטאפורה למשהו שהוא בכלל מתחום הנפש (אני לא מרחיב מחשש ספוילר, ואם ראיתם אז אתם כנראה יודעים על מה אני מדבר). נזכרתי בספק-תובנה הזאת כשצפיתי ב"7 דקות אחרי חצות", סרט מפלצות שהוא חד משמעית לא סרט מפלצות, וגם הוא נהדר. אולי זאת לא תהיה ההתרשמות המיידית שלכם, כי לוקח לו 20 דקות להמריא, אבל פשוט חכו לזה.

קונור בן ה-12 (לואיס מק'דוגל) הוא הקורבן התורן של הביריונים בבית הספר, וזאת עוד הבעיה הכי קטנה שלו: אמו (פליסיטי ג'ונס) חולה במחלה סופנית, ואילו סבתו (סיגורני וויבר) אמנם מטפלת בו, אבל עושה את זה בקור בריטי שאתם רשאים מבחינתי להגדיר כאשכנזי. זה יותר מדי בשביל ילד אחד, ולמזלו של קונור יש מי שעוזר לו להתמודד: המפלצת משמו המקורי של הסרט והספר מאת פטריק נס, "A Monster Calls", במובן של "מפלצת באה לבקר".

המפלצת, תפקיד קול מוצלח של ליאם ניסן, היא למעשה עץ שניעור לחיים ובתחילה מגיע לבקר את קונור בדיוק ב-7 דקות לאחר חצות. אלא שזה משתנה בהמשך, ואותו הדבר נכון גם למצבה של האם, וליחסה של הסבתא, ובעיקר לאפקט הרגשי של הסרט.

הבמאי הספרדי חואן אנטוניו באיונה עשה עד היום רק שני סרטים באורך מלא, ושניהם היו מצוינים: "בית היתומים" במולדתו ו"הבלתי אפשרי" במולדתם של הינקים. הראשון היה סרט אימה עצוב מאוד עם לב גדול מאוד, והשני הצליח לסחוף ולרגש עם פרמיס שנשמע לי חסר סיכוי לחלוטין – משפחה אמריקנית שנופשת בתאילנד כשנופל עליה הצונאמי של 2004.

גם בסרט הזה של באיונה תמצאו את הנטישה כתמה. מתוך "7 דקות אחרי חצות" | צילום: יחסי ציבור

לא צריך ללכת רחוק או עמוק כדי לזהות את הנטישה ההורית כתמה שתופרת את כל הפילמוגרפיה הקצרה של באיונה (ושאני מוכן לאכול כובע בלי רוטב אם תיעדר מסרטו הבא, פרויקט שוליים בשם "עולם היורה 2"). "7 דקות אחרי חצות" הוא כבר הסרט השלישי שבו הבמאי המוכשר הזה משתמש באלמנטים של אימה כרקע והדהוד לחרדת נטישה של ילד, והוא כל כך טוב בזה ש"7 דקות" הוא גם הסרט השלישי של באיונה שקשה לא להיסחף עם עוצמות הרגש שהוא מייצר.

שלא תהיה לכם טעות: "7 דקות" אינו סרט ילדים, ולמרות דירוג ה-PG-13 קשה גם להגדיר אותו כסרט לכל המשפחה. זאת דרמה לא קלה שאמנם מקושטת בפנטזיה ויש בה אחלה מפלצת, אבל זה לא "אבוללה" (המצוין לכשעצמו, כן?). אם כבר, זה "חברי הדרקון אליוט" – הרימייק המשובח, לא המקור הפח – מינוס זיגוג הסוכר של דיסני.

תפקיד קול מוצלח של ליאם ניסן. מתוך "7 דקות אחרי חצות" | צילום: יחסי ציבור

ולא, זה בהחלט לא סרט מפלצות. גם בגלל האופי של המפלצת, וגם בגלל דברים דומים לאולי-תובנה שלי על "הבאבדוק". כלומר, זה לא שאין מפלצת ב"7 דקות אחרי חצות", אלא שהמפלצת האמיתית כאן לא נראית כמו עץ ולא נשמעת כמו ליאם ניסן: היא נראית ונשמעת כמו הרׅיק הנורא של האובדן.