בחודש יוני האחרון חשף בראד פיט כי הוא סובל מפרוסופגנוזיה, ליקוי קוגניטיבי של מערכת העצבים המרכזית שגורם לקושי לזהות פנים. הכוכב הוותיק סיפר באותו חודש שהוא גם נמצא "בישורת האחרונה של הקריירה שלו" ולמעשה רמז על פרישה. "רכבת הקליע", שעלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון, לא יהיה אחד מרגעי השיא של פיט וכנראה לא הסרט שהוא יסיים איתו את הקריירה המפוארת - אבל גם כאן, ולמרות המגבלות הרבות, פיט מוכיח שוב שהוא אחד הכוכבים הכי גדולים שידעה הוליווד.
עלילת הסרט, שמבוסס על ספר של קוטארו איסקה, מתרחש כמעט כולה על רכבת קליע שנוסעת מטוקיו לקיוטו ומתמקדת בליידיבאג (פיט), מתנקש שנשבע לפעול בדרכי שלום אחרי שיותר מדי משימות שלו השתבשו. ליידיבאג מתבקש לעלות על הרכבת, למצוא מזוודת מסמכים ולהביא אותה ליעד מסוים. הבעיה? על המזוודה שומרים שני מתנקשים אחרים, לימון (בריאן טיירי הנרי, פייפר בוי מ"אטלנטה") ומנדרינה (אהרון-טיילור ג'ונסון), שעסוקים עם עוד בעיות משלהם. אם זה לא מספיק, ברכבת יש עוד כמה מתנקשים (כולל המוזיקאי באד באני בתפקיד קולנועי די חביב) שהופכים את הדברים למסובכים יותר.
את הסרט ביים דיוויד ליץ', שביים בין השאר את "דדפול 2". "רכבת הקליע" סובל בדיוק מאותן הבעיות שמהן סבל הסיקוול לסרט האקשן-הקומי של מארוול. לפני הכל, הוא מתאמץ נורא להיות מצחיק - ולא ממש מצליח. כן, יש בסרט כמה רגעים קומיים מוצלחים מאוד (רוב הסצנות של לימון ומנדרינה וקמיאו מאוד מוצלח של כוכב הוליוודי), אבל רוב הזמן הבדיחות פשוט לא עובדות, בעיקר כי הן מרגישות מלאכותיות נורא.
עקב האכילס הגדול של "רכבת הקליע" הוא התסריט המגוחך שלו. אני יכול להתמודד עם סרטים מהנים ומוגזמים כמו "ג'ון וויק", אבל כאן נראה שהתסריט שכתב זאק אולקביץ ("רחוב פחד - חלק 2: 1978") מפחד ללכת עד הסוף עם הרעיונות שלו. התוצאה? תסריט די מגוחך שלעיתים קרובות מדי לוקח את עצמו ברצינות. זה עובד לפרקים, בעיקר בעיצוב הדמויות המוצלח מאוד, אבל רוב הזמן מרגיש כמו ניסיון לקחת ברצינות גדולה מדי סרט קיץ טיפשי וכיפי, במקום ללכת איתו עד הסוף.
ובכל זאת, ל"רכבת הקליע" יש מספר מעלות שעוזרות לו. הוא מנצל בצורה די יפה את הרכבת כלוקיישן המרכזי וכולל סצנות אקשן מסוגגנות, מדממות, מהנות, מוגזמות ומוצלחות ברובן. זה לא מגיע לרמה של סרטים כמו "ג'ון וויק" למשל, אבל זה מספיק טוב כדי להחזיק את הסרט מעל המים במשך שעתיים. המעלה הגדולה ביותר של "רכבת הקליע" היא הקאסט הנהדר שלו, שרובו ככולו עושה עבודה פשוט נפלאה: ג'ואי קינג עושה עבודה נהדרת בתפקיד מעניין במיוחד (בלי ספוילרים), באד באני מביא את הסטאר פאוור שלו בתפקיד קטן אך מוצלח ובריאן טיירי הנרי ואהרון טיילור ג'וי מתגלים כצמד קומי מוצלח במיוחד וכמעט גונבים את ההצגה.
אבל "רכבת הקליע" היא לפני ואחרי הכל ההצגה של בראד פיט. השחקן הוותיק עושה כאן עבודה מעולה ועם הכריזמה האינסופית שלו ונונשלנטיות כל כך ייחודית, בונה את אחד התפקידים היותר מצחיקים בקריירה שלו. נכון, "רכבת הקליע" לא מתוחכם מספיק כדי להבליט את היכולות הלא מעורכות של פיט כשחקן אופי, אבל הוא מצליח להוכיח גם כאן שמדובר באחד הכוכבים הכי גדולים שהוליווד ידעה.