אומרים שפעם היה פה שמח. פעם היה יפה יותר, תמים יותר, אותנטי יותר. זאת התחושה שעולה בתחילת החידוש המצולם (מה שנקרא "לייב אקשן") של קלאסיקת האנימציה "אלאדין". למה היינו צריכים את המוצר ההוליוודי הממוסחר הזה שירמוס את זיכרונות הילדות שלנו? כאילו הסרט המקורי היה איזה פרויקט עצמאי ללא כוונות רווח. ההתנגדות הראשונית מתחזקת בשיר הפתיחה, שורת הרווח הצינית מהבהבת מול עינינו למראה ההפקה הגרנדיוזית. אובדן התמימות, מיחזור התוכן וניצול הנוסטלגיה. זוכרים איך אהבנו את הסרט המקורי? זוכרים שפעם היה פה שמח?

לא חולפת רבע שעה ואלאדין מקפץ לו בין גגות אגרבה כדי לחמוק משומרי הסולטן ושר את "צעד לפני". הלב מרקד, העיניים ממוגנטות למסך, חיוך בלתי נשלט עולה על השפתיים ופתאום אתה מבין - הם לא רמסו את חלומות הילדות, הם הגשימו אותם. בליבו של כל ילד היתה פנטזיה לראות את האגדות האהובות קמות לתחייה. זה אחד ממוקדי המשיכה של דיסנילנד ודומיו, לראות את הציורים שכבשו את דמיוננו קורמים עור וגידים. עזבו את שורת הרווח (דיסני תמיד היתה מכונת רווחים צינית), תניחו בצד את הסנטימנטים האנטי-קפיטליסטיים, זה הכוח האמיתי שמניע את גל החידושים החיים לסרטי האנימציה הקלאסיים, להעניק חיים לאגדה, להפוך את הדמיון למציאות.

העיבוד החי של "אלאדין" לא בא להחליף את המקור, אבל גם לא מתפקד כיצירה עצמאית לחלוטין. העלילה משחזרת כמעט אחד לאחד את הסרט המצויר, השירים פרט לאחד נלקחו מהמקור, הדמויות מעוצבות לרוב בצורה דומה ומעל לכל - אנחנו זוכרים את הסרט המצויר והוא רץ בדמיוננו במהלך הצפייה. "אלאדין" נחרט בנפשנו בילדות ולמי שלא יתעסק בתחושת "הבגידה במקור", הסרט מעורר תחושה חמה של חזרה הביתה. העלילה המוכרת מתקדמת כמו ליטוף חם של הלב והשירים הגדולים כמו  "חבר כמותי" ו"הנסיך עלי" מעוררים התרגשות ילדותית. שכשאלאדין עומד עם יסמין על המרפסת ושואל אם היא רוצה לראות את העולם, כבר אחזתי ביד זוגתי בחוזקה, הנה זה בא, "עולם חדש".

יסמין בסרט
יסמין הנסיכה הפמינסטית | צילום: קרדיט: יח"צ פורום פילם

כמו שאפשר להבין, ביקורת אובייקטיבית לא תמצאו פה. אני אוהב את "אלאדין", והאהבה הזאת השפיעה על הצפייה בסרט החדש. זאת לא בעיה, אלא אחת ממטרות הסרט. הם שיחזרו את הקלאסיקה בצורה שלא מעליבה את המקור, ולא צריך הרבה יותר מזה. העיצוב של העולם צבעוני ומקסים, זה לא "אלאדין: הסיפור האמיתי", זה ממש סרט אנימציה עם שחקנים בשר ודם. העיבוד לא החזיר את אלאדין למציאות אלא העלה את המציאות למחוזות הפנטזיה. זה סרט פשוט, מצועצע ומוגזם, בדיוק כמו שהוא אמור להיות.

הליהוקים מעולים: אלאדין חתיך וחמוד ונראה בדיוק כמו שדמיינתם, יסמין עוצרת נשימה והוחדרו לה מוטיבים פמיניסטיים ברוח התקופה. החיות, בעיקר הקוף אבו ומרבד הקסמים (נו, הוא סוג של חיה), מתוקות להפליא. ג'אפר מאיים וקצת אוחצ'ה כמו שצריך, הסולטן, מפקד המשמר ודליה המשרתת כולם מבצעים את תפקידם נאמנה. מעל כולם ניצב וויל סמית' בתפקיד הג'יני, בלי ספק האתגר הגדול ביותר של העיבוד המחודש, שהיה לפחות בעיני ממש מושלם.

וויל סמית' ב
הג'יני של וויל סמית' יותר נוגע ללב מהמקור | יח''צ: פורום פילם

לא הייתה שום דרך לשחזר את הגאונות המתפרצת של רובין וויליאמס בתפקיד הג'יני המקורי. מדובר כנראה בעבודת הדיבוב הכי טובה בתולדות הקולנוע, הופעה אנרכיסטית ואנרגטית שרוממה את סרט הילדים לדרגת קלאסיקה. הפתרון הנבון שבחרו היוצרים אינו לשחזר את הקסם של וויליאמס (שהלך לעולמו מאז) אלא להחליף אותו בקסם הספציפי והמיוחד של סמית'. אולי זה שוב ילד שנות התשעים שמדבר מגרוני, אבל אין אדם שאני אוהב לראות על המסך יותר מסמית'. ההומור הנינוח, הרפרוף העדין לתרבות אפרו אמריקאית ובעיקר הכריזמה האינסופית. הוא לא פרוע כמו וויליאמס אבל הוא חוגג על התפקיד בביטחון כובש ומידה נכונה של אירוניה. אל תצפו לג'יני שהכרתם, זה לחלוטין הג'יני של סמית', קצת פלרטטן, קצת פרחח, מאוד אבהי ויותר נוגע ללב מהמקור.

המקטרגים יגידו שיש דברים שעובדים רק באנימציה הנאיבית ולא ישרדו את המעבר לגרסת הלייב אקשן. התחושה שלי במהלך הצפייה הייתה הפוכה, העושר הוויזואלי והאפקט המציאותי יוצרים חוויה שאי אפשר למצוא בציורים הנקיים. הם באמת עפים על מרבד הקסמים, זה באמת קורה, התמונה נהיית מטושטשת פתאום? לא, אלה רק העיניים שלי שהתמלאו בדמעות. השינויים המעטים, בעיקר בחיזוק דמותה של יסמין, לא מפריעים. המתח המיני בינה לבין ג'אפר נעלם וטוב שכך. מערת הקסמים אפלה ומפתה כראוי, הכניסה של הנסיך עלי לאגרבה עם השיר המוכר היא קרנבל מקסים שמרקיד את הנפש, וכל השטויות של הג'יני מצחיקות וסוחפות בדרכו הייחודית של סמית'.

קשה לי להסכים עם מי שטוען שהקסם של המקור אבד כשזוגתי לצידי לוחשת כל שתי דקות בעיניים נוצצות, "איזה מהמם". מחוץ להקרנה פגשנו כמה חברות בנות דורי שהפצירו גם הן, "תכתוב שהיה מהמם". רציתי להיות ציני, רציתי לראות את כל הכשלים ולהרגיש שהרסו לי קלאסיקה מהילדות. אולי באמת הרסו אותה, אני לא יודע. אני רק יכול להגיד מה אני הרגשתי ומה הרגישו מי שהיו מסביבי. אנחנו רחוקים מלהיות אובייקטיבים, אבל באמת שאין דרך אחרת לתאר את התחושה. מעבר לכל ההשוואות והניתוחים, זה היה פשוט מהמם.