בשנים האחרונות הטלוויזיה והקולנוע בישראל מוצפים ומציפים מעל פני השטח יותר ויותר סיפורים חזקים ואותנטיים על התרחקות או התקרבות לדת, היאחזות באמונה כמפלט אחרון ונקודות השבר שהגיבורים מוצאים את עצמם בהן. ב"אמצע החיים", שעולה היום לאקרנים, יש כמה גיבורים כאלה. בדומה ל"בית" של בני פרדמן שעלה מוקדם יותר השנה, גם כאן עולות שאלות ותהיות מקבילות לכמה רחוק ילך אדם עם האמת והאמונה שלו - עם כיפה או בלעדיה.
הסרט, שביימו יחדיו דני רייספלד ויריב הורוביץ על פי "אין שם לאהבה", ספרו של דודי גודר (שאף משחק בו), מתפצל למספר קווי עלילה שנעים יחד על מסלול התנגשות ברור וצפוי. הוא נפתח כשאחינועם (חן אמסלם), אישה חרדית עם פנטזיות חילוניות שאולצה להתחתן בגיל צעיר, בורחת מהבית עם שתי בנותיה ומגיעה לאחותה שרי (מורן גרוס). אחרי שהיא מבינה שאת התקווה לחיים חדשים היא לא תקבל מאחותה הגדולה ובנותיה נלקחות ממנה על ידי הרווחה, אחינועם מוצאת מפלט ביישוב בשומרון בעזרתו של הרב ניסים (שלום אסייג).
בתום כותרות הפתיחה עלילה רצה שש שנים קדימה. שרי חולה בסרטן ובעלה הטייס יונתן (צחי הלוי) קרוב לאיבוד השפיות. רגע לפני שהוא מתאבד ונפרד מהעולם, הוא עושה מהלך משנה חיים מקצה לקצה. מהנקודה הזו והלאה, הסרט מקבל מספר תפניות ומעלה את רמות הדרמה והרגש לשיא.
הפסקה הקודמת קוצרה במיוחד מכיוון שקשה להרחיב יותר מדי על הסיפור המסתעף של "אמצע החיים" מבלי לקלקל אותו עם ספוילר אחד או שניים. למרות 97 דקותיו, הוא לוקח את הזמן ומרחיב את היריעה על מספר דמויות בו זמנית, פורס את הסיפור לכמה נתחים, וכל אחד מהם ממלא תפקיד אחר בעלילה. אחרי הצפייה, התחושה בסופו היא אמביוולנטית. לכל הדעות יש כאן דרמה חזקה, נוקבת, עמוקה וסופר רלוונטית, במיוחד בימים שכוחנו כאילו באחדותנו. מנגד, יש כאן סיפור משפחתי עצום ורב שכבות, שיכול לתפקד בקלות בתור מלודרמה בכיינית ומוגזמת בערוץ הסדרות הטורקיות.
כך או כך, ואיך שלא תבחנו את זה – מדובר בסרט עם רגעים עוצמתיים, קורעי לב וסוחטי דמעות (הבטחנו סדרה טורקית). וזו לא מטפורה. המוזיקה של גל פדה שורטת וסוחטת את הרגש עד דק. פדה, שהלחין גם את הפסקול של "בית" המצוין, מנפץ את הנשמה לאלפי רסיסים קטנים, והמוזיקה היא עוד נדבך מלודרמטי שמאלץ את הצופה לשלוף עוד טישו מהחבילה. עוד בצד הטכני - הצילום המעולה של בועז יהונתן יעקב ("7 ברכות"), המאסטר של הסינמטוגרפיה הישראלית העכשווית, שפשוט נמצא בכל מקום בבת אחת.
התסריט של "אמצע החיים" פועל באופן מעגלי, כשכל פעולה של הדמויות שלו משפיעה על חייהן של אחרות בסיפור. לצד רגעים מעט קיטשיים ואולי אפילו מוגזמים, יש רגעים של פיכחון, הבנה והזדהות של הצופה עם הדמויות הללו. מהצד האחד, צחי הלוי הבלתי נגמר עושה עבודה טובה בתור יונתן, הטייס המסוקס ורודף השמלות שחוזר בתשובה כמוצא אחרון להצלת אשתו. מהעבר השני זו מורן גרוס הנפלאה, שלא נראתה המון זמן על המסך, בתור אשתו הגוססת. בתוך התהום שנסגרת ביניהם, מתרחש הסיפור הגדול בו אחינועם והרב ניסים תופסים את מקומם כדמויות מפתח גורליות שישנו את חייו של יונתן ויעלו אותם על מסלול המראה שונה לגמרי.
"אמצע החיים" עשוי וכתוב טוב ובכל זאת, משהו בו מרגיש כבד, אולי כבד מדי, למרות סופו הצפוי והאופטימי. אם "בית" של בני פרדמן הוגדר כסרט מאפיונרים חרדי-דתי, את "אמצע החיים" אפשר להגדיר כמלודרמה כבדה עם כיפה וציצית, תצוגות משחק מוצלחות של הקאסט כולו ובפרט של צחי הלוי, מאזנות את הסרט ולא הופכות אותו למופרך מדי.