בואו נתחיל עם התייחסות לפיל הלבן בחדר – לסרט החדש של גאי ריצ'י קוראים בישראל (ובעברית) "קינג ארתור". אוף. אבל אם כבר נגענו בפילים, הסרט "קינג ארתור: אגדת החרב" נפתח במתקפה של ממותות קסומות על קמלוט, מתקפה שבסיומה יביס המלך הטוב והחזק אוט'ר את המפלצות בעזרת הסמל הפאלי הקסום שלו. רגע אחר כך, אחיו הרשע (ג'וד לאו) יעשה לו המלט/מלך האריות ויחסל אותו כדי להשתלט על הממלכה, בעזרת מתנקש מהשאול עם לוק של סקלטור, אותו הרוויח באמצעות הקרבת קורבן לאישה-תמנון. מה? זה סיפור על המלך ארתור או "דיסני - המיטב" בגרסה הקשוחה והאפלה? ולמה הכל כחול ואפור? ולמה האפקטים מכוערים? וגם באופן כללי, למה?

"קינג ארתור: אגדת החרב", מסתבר בשלב מאוחר יותר, הוא בלוקבאסטר מבאס וסרט סבבה שאוחדו להם יחדיו. החלקים המבאסים שבו הם אלה שכוללים מכשפים, תככים מלכותיים, אורות בוהקים, מפלצות ואת הצבע הכחול. החלקים הסבבה הם אלה שגאי ריצ'י ("סנאץ'", "שם קוד מ.ל.א.ך") עושה את השטיק שלו. ביחד זה יוצא "שר הטבעות פוגש את טריינספוטינג", עם ניחוח קל של זאק סניידר. הסרט הזה הוא אסון מרהיב, כזה שבדיעבד לא מרגיש שאמור לעבוד אבל איכשהו מצליח לשאוב פנימה ולהעביר את הזמן בכיף.

אחרי הפיטר ג'קסון לעניים בקמלוט, בנו הפעוט של המלך מוברח בשיטת משה בתיבה ומגיע לעיר לונדוניום. בגרסה של ריצ'י לאגדה המוכרת, ארתור גדל ומתחנך בבית בושת, עד שהוא הופך לסרסור או סתם עבריין חתיך (צ'ארלי האנם). יום בהיר אחד מתגלה החרב האגדית אקסקליבר כשהיא נעוצה באבן בחצר הארמון. הדוד הרשע מכריח צעירים בני גילו של ארתור לנסות ולשלוף את החרב כדי שיוכל לחסל את מי שיצליח לעיני ההמון, שכן מתנגדיו לא מפסיקים לברבר על "המלך מלידה". יאדה יאדה יאדה, הוא שולף את החרב מהאבן וכעת הוא צריך להנהיג מהפכה ולהפיל את אדון דוד רשע מהשלטון. יעזרו לו להתחשל: דג'ימון הונסו ("לגעת ביהלום"), איידן גילן (ליטלפינגר מ"משחקי הכס") אסטריד ברגס-פריסבי ("שודדי הקאריביים: זרמים זרים") כמכשפה עם קול מוזר וחברים מהבית עם שמות מצחיקים ומוצא אתני מגוון.

"קינג ארתור: אגדת החרב" (צילום:  יחסי ציבור )
שוב מצטיין כנבל מגוזם ופסיכופת. לאו (משמאל) | צילום: יחסי ציבור

כל העניין הזה עם ארתור המזוהם נשמע כמו סוג של חילול הקודש בתחילה, אבל מבט קצר באגדות הקאנוניות יותר של המלך ארתור מגלה חגיגה של מין מחוץ לנישואים, לידת ממזרים, אלימות ואגו. ככה זה עם מיתולוגיות גדולות – הן תוצר של תקופה אחרת, שבה סיפורים היו תמימים פחות ומדממים יותר. אז כן, ארתור המלך מלידה הוא פרחח מקסים שחבריו הם זונות ופושעים מתחתית שרשרת המזון האנגלית, אבל הוא גם איש טוב שנולד לזוג אוהב ולא ממזר שגדל בחצר אבירים כי אבא שלו ויתר עליו ונתן אותו למרלין. אגב, מרלין לא מופיע בסרט, גם לא גוויניבר ולנסלוט, כי כנראה צריך לשמור משהו לחמשת סרטי הממשך המתוכננים (כן, באמת).

העלילה של "קינג ארתור" מטופשת ומחוררת לגמרי, העיצוב די מבאס, יש יותר מדי דמויות, מפלצות והסחות דעת וכמעט כל מה שנוגע בפנטסטי נוטה להביך. שיא הטיפשיות מגיע כשהחרב גורמת לעיניים של ארתור לזהור כאילו לא היה מלך מלידה אלא דיסק און קי. למרות זאת, קל מאוד להישאב אל תוך סיפור החניכה של ארתור הצעיר, שהוא מנהיג מלידה אבל גם ממש לא בקטע של כל זה. אחרי שני עשורים של סרטי קומיקס בשרשרת אנחנו כבר רגילים לגמרי לקשיי ההסתגלות של גיבורים מתחילים, אבל כאן זה עובד יפה יותר מבדרך כלל, בזכות איפיון מינימלי של הדמות שמאפשר להאנם לתת הופעה אנושית ומעוררת הזדהות. רוב הדמויות האחרות בסיסיות למדי, אבל ראויים לציון ניל מסקל כחבר הילדות הנאמן של המלך לעתיד, וג'וד לאו, ששוב מצטיין כנבל מוגזם ופסיכופת. לא פוסלת את האפשרות ש"האפיפיור הצעיר" הוא צאצא של דמותו כאן.

"קינג ארתור: אגדת החרב" (צילום: mako)
נותן הופעה אנושית ומעוררת הזדהות. האנם | צילום: mako

ריצ'י מצליח איכשהו להציל גם את הרגעים שפחות מזכירים את הקולנוע שהפך אותו למפורסם, אבל אלה שכן הם שהופכים את הסרט מגנרי לזכיר. מונטאז' ההתבגרות של ארתור בפתיחת הסרט מרהיב וכמוהו סצנות אחרות של אקשן מתוזמר, דיאלוגים מהירים ועריכה דומיננטית. ריצ'י עוד לא ויתר לחלוטין על הסגנון הייחודי שלו וזה משרה על הסרט אווירה מוזרה, קצת מסויגת, שמצילה אותו מלהיות פנטזיה כושלת ודרמטית מדי. למרות הכל, אני כן ממליצה לנסות את הסרט הזה אם אתם מחבבים את הבמאי, את הז'אנר או את האגדה המקורית. אולי אין בו המון, אבל בשבילי יש בו מספיק. עם זאת, קחו בחשבון שחוסר העקביות והעלילה העמוסה מדי הופכים אותו למתיש מאוד יחסית לסרט אקשן פנטסטי מטופש.

קולנוע זר

אחד השחקנים הראשיים ב"קינג ארתור" הוא דג'ימון הונסו, בתפקיד מהסוג שהיה הולך למורגן פרימן אם הוא היה קצת יותר צעיר. דמויות נוספות, אך מרכזיות פחות, הן ווט סטיק (קינגסלי בן-אדיר הבריטי ממוצא מרוקאי) וג'ורג' (טום וו ההונג-קונגי), המלמד אמנויות לחימה בשכונה הקשה בלונדוניום. נוכחותם של שלוש אלה על רקע אנגליה הלבנה מאוד של התקופה עוברת ללא שום ערעור, עימות או גילוי גזענות. באופן דומה, בעיבוד החדש של "היפה והחיה" מופיעים כומר שחור ותושבים כהי עור נוספים, דבר שעובר בשקט בכפר הפרובנציאלי והשיפוטי שבו בל אוכלת כאפות כי היא פמיניסטית.

אלה כמובן לא הדוגמאות היחידות לליהוקים מגוון אתנית מהתקופה האחרונה ובכלל, ויש בזה משהו מבלבל מאוד. מצד אחד, מפתה ללכת עם הפוליטיקלי קורקט ולהגיד "וואלה, מגניב. ליהוק עיוור צבעים", הרי בשני המקרים מדובר בסרטי פנטזיה, ואם אפשר לדמיין קוסמים, מפלצות וקללות, למה שלא יהיה גם גיוון אתני בתקופה שמזוהה יותר, לפחות במדיה, עם הגמוניה לבנה וגזענית? מצד שני, הדמויות שהם מגלמים אינן זרות, הן חלק מהסביבה. הסרטים לא מתעניינים בזהותם, בדרך שבה הגיעו לאירופה או בגזענות שאין ספק שהם חוו בה. מצד שלישי - אולי זה בעצם בסדר? 

קינג ארתור (צילום:  יחסי ציבור )
איך הם הגיעו לפה? מה זה משנה בכלל. בן-אדיר והונסו ב"קינג ארתור" | צילום: יחסי ציבור

כנראה שהכל נכון. עדיף ששחורים, אסייאתים, מוסלמים, לטינים, אינדיאנים או כל שחקן ממוצא אתני אחר ישחק בתפקידים קטנים ונטולי זהות אתנית, מאשר שכל סרט על ובהשראת היסטוריה אירופאית יישאר מחוץ לתחום בשבילם. עבור מי שייצוג אתני מגוון לא ממש מעניין אותו, סרט היסטורי הוא תירוץ מושלם. הם נותנים פטור מייצוג נשים ולא-לבנים שכן ייצוג-יתר של מי מהם יהיה "מופרך" ו"לא מדויק היסטורית", כאילו שהאמת ההיסטורית תמיד הייתה נר לרגליי התסריטאים של הוליווד. אפשר ללהק איזה חבר שחור או אישה חזקה פה ושם, אבל דעו את מקומכם. הרי ההיסטוריה המעניינת, החשובה והרווחית מכולם היא שלנו.

"משחקי הכס" היא כמובן לא סדרה נטולת פגמים, גם בענייני ייצוג, אבל כן משתתפים בה שחקנים ושחקניות במגוון צבעים, מבני גוף וגילאים שונים. היא אפילו עשתה את מה ש"שר הטבעות" ו"ההוביט" לא העזו, וליהקו שחקן נמוך-קומה לתפקיד של דמות נמוכת קומה. אמנם הדמויות המרכזיות בה הן ברובן הלבנות, הצעירות והנאות יותר, אבל הסדרה לפחות לא מתנערת מעצם קיומה של גזענות בעולם ומכך שהדמויות הללו סובלות לא פעם ולא פעמיים מאי שיוויון ומסטריאוטיפיזציה. 

אפשר לומר שהוליווד חוזרת שוב ושוב להיסטוריה של אירופה כי רוב אזרחיה הם אירופאים, אבל גם זה לא בהכרח נכון, כי קשה לומר שגבר אמריקאי ממוצע מתעסק יותר מדי ברקע האנגלי, האירי, הצרפתי או היווני של משפחתו. ההיסטוריה או המיתולוגיות של סין, מצרים או ברזיל לא באמת מעניינות פחות, או מתאימות פחות לקולנוע, מאלה של צרפת למשל. ובכל זאת, כשכבר מספרים את הסיפורים האלה, השחקנים שלא יקבלו תפקיד ראשי בסרט על אנגליה של ימי הביניים נדחקים לשוליים גם שם, ע"ע "אקסודוס: אלים ומלכים", "מלחמת האלים" או "החומה הגדולה". בעולם מושלם בכלל לא היינו צריכים את הוליווד שתספר לנו על זה, כי תעשיות קולנוע בעולם היו חזקות מספיק בשביל להפיק שוברי קופות משלהן על היסטוריה ואגדות. בעולם הזה, טום קרוז הוא "הסמוראי האחרון".