"בלוז ערבי" של הבמאית מנאל לבידי זכה לשבחים עוד כשהוקרן בפסטיבלים נחשבים ב-2019, וכעת הוא הגיע למסך הגדול בישראל. כן כן, סרט תוניסאי צרפתי כנראה איננו הבחירה המתבקשת עבור הישראלי הממוצע שמגיע לבית הקולנוע, במיוחד אחרי שנה בה לא יכולנו להגיע לאולמות והכמיהה להוליווד חזקה מתמיד. אבל במקרה של "בלוז ערבי", מומלץ מאוד להניח בצד את החששות וגם את הרגלי הצריכה, כי זו דרמה קומית נהדרת ומועכת לב שבאמת קשה לא להישאב אליה. בין אם תתייחסו אליה כיצירה פוליטית המתארת את תוניסיה שאחרי השלטון הצרפתי, ובין אם תבחרו לראות בה יצירה אנושית פשוטה - תמונות מתוך "בלוז ערבי" כנראה יפעמו בכם גם ימים ארוכים לאחר הצפייה.
הסרט עוקב אחר סלמה (גולשיפתה פרהאני, "טיילר רייק: חילוץ"), צעירה יפה, שאפתנית ומהורהרת שחזרה לעיר הולדתה, תוניס, אחרי עשר שנים בפריז. ולמה שאישה שפויה תעזוב את עיר האורות בשביל שכונה ענייה כמו זו שעזבה? ובכן, לסלמה יש תוכנית מאוד ברורה: היא שואפת לנצל את הכשרתה כפסיכולוגית ולפתוח קליניקה בביתה, זאת לדאבונם של בני משפחתה - דודתה הקפוצה אמל, דודה האלכוהוליסט מוראד ובת דודתה, אולפה הנערה המרדנית. בעצם, שאר התושבים גם הם לא ממש תומכים במוסד החדש בעיר, שכן הם לא מאמינים בכוחו של טיפול פסיכולוגי, שיטה שהם לא ממש מכירים.
למרבה ההפתעה, הקהילה המקומית לא דוחה את קיומה של הקליניקה, ודווקא מתמסרת אליה מהר מאוד (ואולי מהר מדי): עם הפתיחה, עשרות אנשים נוהרים אל דירתה הרעועה של סלמה, מתפרקים על ספתה, נכנעים לעיניה הכהות הקשובות ופורקים את צרות חייהם. אבל בדיוק כשנראה שהכל הולך כשורה, מתדפקת על דלתה של סלמה צרה בצורה אחרת: נעים - השוטר הקפדן והנאה איתו היא מנהלת יחסי אהבה שנאה - מפציר בה לסגור את הקליניקה, שכן היא פועלת ללא רישיון. אחרי אקספוזיציה מעט מבולבלת, התאפסנו על הנפשות הפועלות: אין ברירה אלא להתמסר לצלילי החריקה, לצרפתית השוצפת, לעלילה הקולחת וללוקיישנים הכה כעורים-אך-יפים.
לאורך כל הסרט, אנחנו נחשפים לסיפוריהן של דמויות המשנה דרך עיניה ואוזניה של סלמה: באיה, הספרית המקומית המטופחת שמכירה את כל המי ומי, מתגלה כבעלת הפרעת אכילה שמתקשרת ליחסיה הסבוכים עם אמה; ראוף האופה מתגלה כנפש עדינה ומעורערת שנאבקת עם שאלות קשות בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית. גם בני המשפחה שלה עצמה לא מסוגלים להיאטם מול אוזנה הקשבת של סלמה, והם נחשפים על סודותיהם וחולשותיהם: אולפה מספרת לה מדוע היא מסתובבת עם רעלה לראשה ומוראד מודה בפניה איך החלה התמכרותו לאלכוהול.
בבחינת זמן מסך, אותם סיפורים הם שמחזיקים את הסרט. פיזית, הם מהווים את רוב רובו של "בלוז ערבי", שכן סלמה עצמה לא מדברת יותר מדי (אבל לזה עוד נגיע בהמשך). אבל יותר מזה, ההצצה המרתקת לנבכי נשמתם של תושבי העיר המוזנחת היא שהופכת את הסרט ליצירה מצחיקה, מרגשת, מכמירת לב וכזו שכנראה תגרום לכם להזיל כמה דמעות. אולפה, בגילומה המעורר השתאות של עאישה בן מילד, היא דמות משעשעת למדי וגם עמוקה ומאופיינת היטב - מאופן דיבורה, דרך מנח גופה ועד ההחלטות שהיא מקבלת. בולטת לטובה גם הדמות מעוררת הרחמים ועוכרת השלווה של ראוף (היצ'ם יעקובי); סצנת היציאה שלה מהארון כטרנסית, כשהיא מגורשת מהספא המקומי לאחר שהגיעה מאופרת ולבושה בגדי נשים, היא המצמררת והזכירה ביותר לאורך הסרט כולו. בין כל אלה ישנה גם אתנחתא קומית נדרשת בדמות הפקידה ממשרד הבריאות: היא מנשנשת ללא הרף, מנסה למכור לסלמה חזיות זולות ומתגלה כעובדת לא מאוד יעילה. אבל למרות שתפקידה להצחיק, היא גם מהווה סמל מובהק לתפקוד הלקוי של הרשויות בתוניס בכל הנוגע לדאגה לרווחת האזרחים.
אז איפה נמצאת סלמה בכל 88 הדקות האלה? שאלה טובה. היא מופיעה כמעט בכל סצנה בסרט, אבל הרקע שלה, החלומות שלה, הפגמים שלה - כולם לא מתבררים. סלמה תמיד שקטה: היא מקשיבה, או נוהגת, או מעשנת, או אולי מתייסרת על כאבי לב, שכמובן, נותרים תחת מעטה מסתורין. למרות סצנת "התמוטטות" אחת, דמותה נשארת בגדר פסיכולוגית ותו לא. עד סוף הסרט היא מהווה מעין ספוג של אנקדוטות, ולא רק עבור תושבי העיר; סלמה לא מתפרקת גם כשהיא לבד במעונה, ובהתאם - היא לא נפתחת בפני הצופים. והאמת, אי אפשר שלא להשתגע כשהיא מסרבת לספר לנעים את הדרך לליבה ומקפידה להציג מולו חזות איתנה. למרות שלאורך הסרט היא מספרת שרצתה לעשות שינוי, שבפריז אין ביקוש לפסיכולוגים נוספים או שהחזרה הביתה פשוט "נכונה" - אנחנו לא מצליחים לפצח את הסיבה האמיתית בגללה עזבה את חייה הכנראה-נוחים ועברה לגור בתוניס.
למרות היותה של פהראני כוכבת הסרט לכל הדעות, האיפוק שמיוחס לדמותה מקבע אותה כתומכת עבור דמויות המשנה, מעין עמוד תווך כמעט ניטרלי במהותו שמטרתו רק לספק במה לרגשות של אחרים. זה לא שפהראני איננה שחקנית טובה, אבל יש משהו מבאס בגיבורה שנשארת חידתית ומרוחקת עד הדקה האחרונה. ואולי התפקיד שהונח על כתפיה של סלמה איננו בהכרח לרעתו של הסרט: אולי פרהאני לוהקה ל"בלוז ערבי", שכולו שחקנים כמעט-אנונימיים מלבדה, כדי להיות הפנים היפות שיגרמו לקהל הרחב לרצות להקשיב לקורותיהם של אנשים פחות יפים, לאנשים שבדרך כלל נדחקים לשולי החברה. זה אמנם ממש לא אידאלי, אבל זה צעד נוסף בדרך לשם.