שנות התשעים והאלפיים המוקדמות היו תור הזהב של הקומדיות הרומנטיות וסרטי התיכון. "קלולס" גישרה את הפער בין מה שנחשב לז'אנר רדוד עבור נערות (שילוב בין גיל ומגדר שנחשב גם הוא רדוד משום מה) לבין מבקרי הקולנוע, שהבינו שגם סרטים לא "רציניים" יכולים להיות מעולים, ואפילו בעלי סאבטקסט. לא הזיק שכמות נכבדת מהקומדיות הרומנטיות האלה שאבה השראה ממחזות וספרים קלאסיים, החל משייקספיר ועד לג'יין אוסטן, מה שנתן להם הילה איכותית מסוימת, וגם האיר באור אחר את אותן היצירות הקלאסיות שהתבססו עליהן. במילים אחרות - הם ערערו את ההפרדה המתנשאת (והפטריארכלית לרוב) בין תרבות גבוהה ונמוכה והפכו לקאלט עבור דור שלם של נשים שממשיכות כיום לדקלם את "לא רק בלונדינית" גם אם הן בדיוק שוקדות על הדוקטורט שלהן, וכבר לא טורחות להסביר לאף אחד למה זה לא סותר.
"יש לה את זה", שיצא ב-1999, מבוסס על מחזה - במקרה הזה על "פיגמליון" מ-1914, שמוכר יותר בגרסה הקולנועית הראשונה שלו: זוכה האוסקר "גבירתי הנאווה". "יש לה את זה" אולי היה רחוק מלהיות סרט ראוי לאוסקר, אבל הוא הרוויח את מקומו ברשימת הקומדיות הרומנטיות הקאלטיות של אותה התקופה בגלל תכונה אחת שהיה קשה למצוא בסרטים מהסוג הזה - הוא היה מוזר לאללה.
בסרט המקורי, מלך הכיתה זאק נזרק על ידי חברתו הלוהטת לטובת כוכב ריאליטי, ומתערב עם החברים שלו שהוא יכול להפוך כל אחת בשכבה למלכת נשף הסיום. הם בוחרים עבורו את לייני - נערה עכברית חובבת אמנות ושונאת אדם שמסתתרת מאחורי משקפיים, בגדים מלאי כתמי צבע ועובדת בחנות פלאפל שכוללת כובע מגוחך. כצפוי, תוך שהוא מבצע בה מהפך חיצוני הוא עצמו עובר מהפך פנימי, הם מתאהבים, היא מגלה על ההתערבות, הם נפרדים, מתפייסים והסרט נחתם בנשיקה.
"יש לו את זה" ("He's All that") החדש של נטפליקס הוא ההיפוך המגדרי של "יש לה את זה", ולתפקיד הראשי לוהקה כוכבת הטיקטוק אדיסון ריי, בתפקיד המשמעותי הראשון שלה. ריי - וזה לא נועד להיות עלבון - היא לא כישרון אדיר. היא שרה ורוקדת לא רע בכלל, אבל היא לא עילוי באף תחום ונראה שהפופולריות שלה מבוססת בעיקר על האישיות שלה. אפשר להבין למה: יש בה משהו נגיש, היא כמעט תמיד מחייכת ונראה שהיא אדם מתוק מאוד. בחלק הראשון של הסרט, האישיות המתוקה הזאת לגמרי מצליחה לחפות על העדר ניסיון המשחק שלה, והאמת שגם על המשחק הבינוני של כל מי שלוהקו מסביבה. אבל החיוך הממכר שלה מצליח לסחוב את הסרט על גבו רק עד גבול מסוים. המשחק של ריי עובד בעיקר כי היא מגלמת וריאציה של עצמה - נערה מתוקה בשם פאדג'ט שהיא משפיענית רשת - אבל בשלב מסוים ניכר שההופעה שלה חסרת ניואנסים ודי שטוחה. עדיין, עבור מישהי חסרת ניסיון משחק שמחזיקה את הסרט על גבה, ריי עושה עבודה סבירה ומעלה, אבל לא מספיק כדי להרים את התסריט החדש, שמחוויר לעומת המקור.
אם הסרט המקורי היה מתובל ברגעים שאפשר להגדיר רק כ-quirky - כמו הופעת המיצג האמנותי האייקונית בה לייני מתנועעת על הבמה עם שני שחקנים נמוכי קומה ואיש בתחתונים, הנטייה של אביה של לייני לצעוק בקול רם מול הטלוויזיה תשובות שגויות ל"ג'פרדי" ואחיה הקטן שמסתובב בקפיטריית בית הספר על סקטים ומפזר פלפל שחור ממטחנת ענק - "יש לו את זה" הוא גרסת הפרווה.
את "יש לו את זה" כתב אותו התסריטאי של "יש לה את זה" - עובדה מאוד מאכזבת כשלוקחים בחשבון את הפער המהותי בין שני הסרטים. יש אמנם מעט רפרנסים למקור, בעיקר בגזרת הליהוק (רייצ'ל לי קוק שכיכבה בסרט המקורי מגלמת את אמא של פאדג'ט, ומת'יו לילארד מתארח בתור מנהל בית הספר), אבל במקרה הטוב הם לא מספיק ברורים ובמקרה הרע מאכזבים, כמו סצנת הריקוד בנשף הסיום שממש לא מצליחה להלהיב כמו בסרט מ-1999.
כש"יש לה את זה" יצא, התסריטאי אר. לי פלמינג ג'וניור היה בן 29, וכיום הוא בן 51. ובאמת, "יש לו את זה" מרגיש כמו ניסיון של מבוגרים להתאים את הסרט המקורי לעידן הנוכחי, רק שלא ברור למה פלמינג ג'וניור רצה שהגרסה הנוכחית תעוקר מכל מה שעשה את הקודמת כל כך כיפית. אפילו מבחינת הגיוון בליהוקים אין פה שיפור - השחקנים שאינם לבנים הם בסך הכל סיידקיקס של הדמויות הראשיות הלבנות, ממש כמו בסרט הראשון. ואמנם כיף לראות שאחותו הקטנה של קמרון מסוגלת להגן על עצמה בפני דושבאג שמנסה לתקוף אותה מינית, אבל גם לייני עשתה את זה בסרט המקורי.
בשורה התחתונה, "יש לו את זה" הוא סרט סביר לחלוטין עם שחקנים חמודים, ואי אפשר לומר שהוא גרוע, אבל הוא כנראה יתאים יותר לבני הגיל הצעיר. אם חציתם את גיל 12 ומעולם לא ראיתם את "יש לה את זה", חסכו לעצמכם זמן ולכו לראות את המקור - שהוא הרבה יותר כיפי, אפילו אם נולדתם בשנה בה הוא יצא.