החברה הישראלית אובססיבית לצבא וביטחון. גם הקולנוע הישראלי אובססיבי לצבא וביטחון, אובססיה שקשה לו להשתחרר ממנה. אנחנו בקושי רואים פה קולנוע מקומי ז'אנרי מובהק: קומדיות ודרמות יש בשפע, אבל פנטזיה, מדע בדיוני, אימה וסרטי תיכון, למשל – פחות. לכן, כשיוצא לקולנוע סרט ישראלי עתידני, הוא מיד מקבל אצלי נקודות זכות על יצירתיות ותעוזה.
אבל במדינה כמו ישראל, ברור שגם סרט עתידני יעסוק בסכסוך הישראלי פלסטיני, זה בלתי נמנע. כזה הוא "העתיד" – סרטו החדש של הבמאי נעם קפלן ("מנפאואר"), שהגיע למסכים ביום שישי האחרון וגם נבחר להשתתף בפסטיבל הסרטים טרייבקה. הטייטל הוא "עתידני", אבל "העתיד" לא עוסק בעתיד הרחוק אלא בעתיד הקרוב המדומיין. תדמיינו את "היא" ("HER"), אבל הרבה פחות טכנולוגי ומתעסק בכיבוש.
באופן יותר ספציפי, הסרט מתעסק בנורית בלוך (ריימונד אמסלם), דוקטור אבל לא לרפואה, חוקרת שמתמחה בחיזוי העתיד. ובישראל כמו בישראל, יכולת חיזוי עתיד מכוונת קודם כל ולפני הכל למטרה אחת: מיגור הטרור. על כן, נורית מנצלת את משאביה למען מטרה אחת – פיתוח אלגוריתם משוכלל שיכול לזהות אירועי טרור יחידים עוד לפני שהם מתרחשים, ובכך לנסות ולמנוע אותם עוד לפני שהם קורים.
הדברים משתבשים, כי הם חייבים להשתבש, כשהאלגוריתם מפשל. זה קורה כשיאפא (סמר קופטי מ"פאודה" ו"ג'נקשן 48"), צעירה פלסטינית, מחליטה לרצוח את שר התיירות והחלל במהלך כנס בבית מלון ירושלמי, אך האלגוריתם לא מצליח לחזות את האירוע לפני התרחשותו. הוא לא מצליח לזהות את הרצח כי האלגוריתם מבוסס על פרופיילינג, כמו מיטב מערכות הביטחון שלנו בארץ - אבל ליאפא אין שום מאפיין שיזהה אותה בתור מפגעת פוטנציאלית. היא באה ממשפחה טובה ומשכילה, שתי אחיותיה עברו לחיות חיים נוחים יותר בחו"ל, היא סטודנטית לספרות ולמשפטים באוניברסיטת ביר זית.
מלבד קו העלילה המרכזי הזה, עוד כמה דברים קורים בין לבין ב"העתיד". נורית מעוניינת להביא ילד לעולם, ומחפשת פונדקאית לשם כך. האישה שמתגייסת לתפקיד היא מאור (דר זוזובסקי), שנענית לקריאה בנכונות מפתיעה ומחשידה. וכל זה מתרחש על רקע אירוע לאומי דרמטי: שליחת חללית ישראלית מאוישת לירח. לחללית קוראים "תקווה", שם שאני שמה כסף שיינתן בעתיד לחללית ישראלית אמיתית. בכל אופן, הסמליות ברורה.
מצחיק אולי להשתמש במילה "קטן" לתיאור סרט עתידני שעוסק בטרור, בכיבוש, בהתנגדות ובחלל, אבל זה מה שהוא. כי אלה מילים גדולות ומפוצצות, אבל "העתיד" הוא לא סרט אקשן קצבי או סרט מלחמה רחב יריעה; זה סרט של דיאלוגים ארוכים ומבטים מהורהרים, והוא משתמש בדיבור יותר מאשר בפעולה. מה גם שמדובר בסרט נשי מאוד, שעוסק באימהות. יש גברים בעולם של "העתיד", אחד מהם הוא בעלה של נורית, אותו מגלם בקולו יוסי מרשק - אך פניו וגופו לא נראים בסרט, אפילו לא לרגע. ויש עוד גברים נוכחים-נפקדים, גם הם רק תפאורה לסיפורים הנשיים שמתחוללים בפרונט.
אבל כל הסיפורים של "העתיד" לא לגמרי נטווים לכדי סיפור אחד וקוהרנטי; הם תהליכים שקורים במקביל, אבל הם לא ממש משפיעים ומושפעים זה מזה וזה על זה. באותה נשימה, אף אחד מהסיפורים הקטנים הללו לא מבשיל להיות מעניין מספיק בפני עצמו. ועל אף שהוא מבוסס דמויות, יש תחושה שהדמויות של "העתיד" לא לגמרי מפוצחות עד הסוף, והמניעים שלהן לא לגמרי ברורים. ואיכשהו, למרות כל זה, אני לא יכולה להגיד שהוא סרט משעמם.
כי בכנות, "העתיד" שייך לשחקניות שלו. קשה להתעלם מההופעה המשובחת של טריו השחקניות הראשיות; סמר קופטי ודר זוזובסקי סוחפות ונהדרות, ולא פחות מהן, ריימונד אמסלם פשוט נפלאה, וסוחבת את רוב הסרט על כתפיה במחוות עדינות ומבטים נוקבים ומהפנטים.
"העתיד" הוא לא סרט גרנדיוזי. יש לו שם של מותחן עתידני עתיר ברובוטים מהוליווד ותיאור שמרגיש כמו סדרה ביטחונית של כאן 11, אבל מי שיגיע אליו כדי לקבל את אחד מהדברים הללו – יתאכזב. לעומת זאת, אם תחפשו דרמה אנושית ונשית שבמקרה מתעסקת בנושא הסכסוך, תצאו מרוצים פלוס. סביר להניח שהוא לא ישנה את חייכם ולא ייחרט בזיכרונכם, אבל מדובר בדרמה לא רעה, סוחפת בפשטותה ומתוזמנת היטב על אהבה, על בדידות ועל משפחה.