אמא, אבא, בת - וזהו. על הנייר זהו משק בית קטן ומושלם, כמו ציור שמגיע אחר הצהריים מגן הילדים ומודבק על המקרר בתמהיל של חוסר חשק וגאווה. אבל משק הבית שבמרכז "קג'יליונר", הדרמה החדשה שביימה מירנדה ג'ולי ("העתיד", "אני, אתה וכל השאר"), הוא משהו אחר לגמרי, ורחוק שנות אור מאותה תמונה אידילית על המקרר. האבא הוא קונספירטור שמפחד מהתערבות - אמיתית או מדומיינת לחלוטין - של הממשלה בחייו, האמא היא אישה קרה ועצורה עם חיבה זהה לקנוניות, ושניהם מגדלים יחד את ילדתם ומלמדים אותה איך להערים על המערכת ולהתפרנס ממעשי נוכלות והונאות זעירות. אה, והילדה שלהם כבר עמוק בשנות ה-20 לחייה.
"קג'יליונר" הוא חתיכת סרט משונה. לאוהבי הסרטים והספרים של מירנדה ג'ולי הוא יראה נורמלי לגמרי, אבל לאנשים שלא נחשפו, או נחשפו ולא אהבו את האינטימיות המשונה שהיא מייצרת עם הדמויות שהיא מתארת - זה יכול להיראות מוזר מאוד. ו"קג'יליונר" לא עושה לצופיו הרבה מאוד הנחות: אנחנו פוגשים את המשפחה הגרעינית הזו - רוברט, תרזה ואולד-דוליו (כן, זה ממש השם שלה) דַיין - תוך כדי תנועה. ובמקרה שלהם, זו תנועה של זחילה שפופה, כי גיבורי "קג'יליונר" מחליפים זהויות ומתחמקים תמידית מבעלי חוב, שוטרים ומצלמות אבטחה. את הבית מאותו ציור ילדים מחליף חלל מגורים שהיה פעם משרד, ושהקירות בו נוטפים קצף כימי ורוד בגלל סמיכותו לבית חרושת. המהפך בשגרת חייהם של השלושה מגיע גם הוא תוך כדי נוכלות, ובמהלך טיסה הם פוגשים את מלאני. מלאני היא פטפטנית וקצת ניג'סית, אבל הלב שלה במקום הנכון וחשוב מכל - היא מבינה את אורח החיים הנכלולי של המשפחה והיא רוצה להצטרף אליו. היא מתחבבת במהרה על ההורים וחוברת אל כמה ממעשי הנוכלות של המשפחה לפני שהיא מבינה שמשהו בקשר שלהם רקוב מהיסוד. או אז הסרט משתנה, ומלאני מחליטה להציל את אולד-דוליו מעצמה ומהוריה.
וזו נקודה טובה לדבר על אולד-דוליו, בגילומה של אוון רייצ'ל ווד ("ווסטוורלד"). קל להבין למה נוכחות עצורה, כבדה ושתקנית כשלה תרתיע אנשים, אבל אפשר גם להתאהב בה בן רגע: ווד הופכת את אולד-דוליו - שקיבלה את שמה בעקבות ידיעה חדשותית על מחוסר דיור שזכה בלוטו (וכך, בעצם, הצליח להגשים את החלום האמריקאי והפך למיליונר שמשתעבד למוסר העבודה האמריקאי) - לילדה מגודלת. היא מישהי שאף פעם לא השלימה חניכה נורמלית לעולם הבוגרים ולכן היא תמיד מתבוננת במציאות מהצד. דברים כמו קורס הכנה ללידה נראים לאולד-דוליו מפתיעים לא רק בגלל הגרפיות שלהם או המיניות שנרמזת בהם, אלא כי היא מעולם לא הצליחה לצאת מהקשר המשפחתי החונק שנולדה אליו, ותכונות כמו חמלה בסיסית של אמא לתינוק נראות לה זרות.
גם ריצ'רד ג'נקינס ודברה ווינגר בתפקיד ההורים עושים עבודה טובה מאוד. הם פתטיים אך לא פראיירים, ומשדרים מעין מתח תמידי ועצור, כאילו עוד רגע יעלו על גדותיהם ויתפרצו בזעם, אבל לעת עתה הם לא חייבים. ג'ינה רודריגז ("ג'יין הבתולה") בתפקיד מלאני היא כבר קרן אור של ממש בסרט. היא אמנם מגלמת דמות די מעצבנת שנדחפת ללא הרף לעניינים לא לה, אבל היא גם הראשונה - והיחידה - לזהות את המצוקה האמיתית של אולד-דוליו. כי גיבורת הסרט לא סובלת רק ממצוקה כלכלית אלא מחסך רגשי נוראי, ומלאני מייצרת לה אט-אט מסגרת חדשה, חשדנית פחות ובריאה הרבה יותר.
החלק המתסכל באמת בצפייה ב"קג'יליונר" הוא כמה מהר ישכחו ממנו. זהו סרט כל כך מקורי, כל כך חריג, ועדיין תקשורתי ונהיר, והוא מבוצע בכל כך הרבה מחשבה ורגש, שאפשר לצרוח מרוב זעם על כך שאיש לא יזכור אותו בעוד שנה. הוא עלה בשקט לשירות אמזון פריים, ולמרות השמות המעניינים שקשורים בו ולמרות הביקורות החיוביות למדי שגרף מעבר לים - הוא מעורר עניין אפסי. כאילו הסרט עצמו מתחמק גם הוא מעיניהם הבוחנות של הציבור, כאילו גם הוא לא רוצה שיתפסו ויסלילו ויהפכו אותו לעוד דרמה משפחתית גנרית. זה איננו סרט קליט או קליל מאוד לצפייה: התוכן שלו לא גרפי, מיני או מבחיל, אבל הקצב שלו, הדיאלוגים שבו והאווירה החלומית ששורה לכל אורכו מצריכים התרגלות מסוימת. ויתור מסוים. צריך לבוא אליו במצב הרוח הנכון, ומומלץ אפילו לעלעל בסיפור או שניים מבית מירנדה ג'ולי כדי להבין אם הוא בשבילכם או לא. במקרה הכי גרוע תקראו סיפור יפה (ויש למירנדה ג'ולי עשרות מהם) ותבינו שהסרט הזה לא בשבילכם.
זה לא נאמר בהתנשאות, אגב, אלא בהבנה שיש ב"קג'יליונר" משהו מעצבן אפילו, איזה שורש עמוק ויסודי שגורם לו להתריס במקומות בהם היינו מצפים מכל סרט אחר שיתקפל בפנינו, ירַצה אותנו ויגרום לנו להרגיש טוב יותר. הרי אנחנו רגילים לראות הורים שעושים הכל בשביל ילדיהם, לא הורים שתמרנו את בתם מגיל אפס. ואנחנו רגילים לראות סצנות קצביות יותר ודיאלוגים שנונים יותר - ואלה אינם קיימים ב"קג'יליונר". ובכל זאת, אי אפשר להפסיק לחשוב עליו. הוא מוזר, מטריד ועוכר שלווה, אבל גם סוחף, מריר ומרגש לקראת סופו. מירנדה ג'ולי מעניקה בו לצופים עלילה שלמה מאוד, עם מסר פייסני (וממש לא מתרפס) אודות שחרור מצילם של הורים איומים ונוראיים. אבל הדרך לשם, אל הסוף המספק הזה לא מאוד קלה, ואו שמתמסרים למקצב המשונה של הסרט - או שלא. אבל כפי שאולד-דוליו לומדת על בשרה, לפעמים כדאי מאוד להתמסר לדברים לא מוכרים.