ווס אנדרסון מחזיק בכיסו את גרסת הליהוק למשרוקית כלבים: כלי מסוים שפועל בתדר מסוים ומביא אליו פעם אחר פעם את כל החשודים המיידיים, ללא שום שיקולי לו"ז, מגפה או מרחקים גיאוגרפיים. טילדה סווינטון, ג'ייסון שוורצמן, אדריאן ברודי, פרנסס מקדורמנד, אוון ווילסון, שיאן שיתופי הפעולה ביל מארי - כולם התייצבו גם בסרטו העשירי "הכרוניקה הצרפתית" (או: "הכרוניקה הצרפתית של הליברטי, קנזס איבנינג סאן"), יחד עם המצטרפים החדשים טימותי שאלאמה, בניסיו דל טורו, כריסטוף וולץ ואליזבת מוס, שגם ככה נדמה שהיו שם מאז ומתמיד.

רק שבניגוד לסרטיו הקודמים של אנדרסון, המילה "יחד" היא קצת מטעה בכל הנוגע לתיאור הקאסט. למעשה, ספק אם סווינטון ומקדורמנד בכלל ידעו שהן משחקות באותו סרט, עד שנפגשו בהקרנת הבכורה. כל אחד (או שניים, לא יותר משלושה) ממשתתפי "הכרוניקה הצרפתית" מתקיים בבועה משל עצמו, בסרט נפרד, כמעט מבלי לתקשר עם עמיתיו. זה אולי טוב לשיקולי קורונה, אבל זה גם צעד ראשון בדרך לסרט מאוד מפוזר.

אנדרסון עצמו הוא הראשון להבין ש"הכרוניקה הצרפתית" הוא פחות, נאמר, סרט קולנוע - ויותר אוסף של אפיזודות, אפילו רצף תודעה. הקו המקשר, אם יש אחד כזה, הוא מגזין תרבות בדיוני (המבוסס במובהק על הניו יורקר) בעל אותו השם, שיוצא לאור בארה"ב אך נכתב בצרפת. הסרט מהווה את הגיליון האחרון של המגזין, שיורד מהדפוס אחרי 50 שנה ומותו של עורך העל, ומחולק לחמישה פרקים עם הפרדה ברורה: מדריך טיולים, הספד ושלוש כתבות רחבות יריעה.

בכתבה הראשונה, שכמו שתי אחיותיה נמשכת כחצי שעה, מבקרת האמנות (סווינטון, יחד עם מערכת שיניים תותבות מרשימה) מספרת על צייר מטורף (דל טורו) שנשלח לכלא לאחר שביצע רצח והמשיך ליצור גם שם. בכתבה השנייה אחת מחברות המערכת (מקדורמנד) מתלווה למנהיג מרד סטודנטים צעיר וכריזמטי (שאלאמה), וכנראה שמתקרבת אליו יותר מדי. ובכתבה השלישית, והחלשה ביותר בפער, אחד העיתונאים (ג'פרי רייט) סוקר את פרשת החטיפה של בנו של מפקד תחנת המשטרה העירונית. שלושת הסיפורים האלה מהווים את עיקר הסרט, והם מצולמים כמעט לחלוטין בשחור-לבן.

הבחירה בשחור-לבן, באופן מתריס ממש נגד הצבעוניות מלאת החיים שמאפיינת את אנדרסון, מגיעה אחרי פתיחה שדווקא חותרת אל עבר עוד מאותו הדבר. הסרט נפתח במשרדי העיתון, עם צילומים בכל צבעי הקשת וסימטריה מופתית, כשחברי המערכת מוצגים במעין גרסה מסוגננת ל"דירה להשכיר", כל אחד והמגרעות שמייחדות אותו. הפתיחה הזו גם הולמת את הרושם שנוצר לפני הצפייה ב"הכרוניקה הצרפתית", לפיה מדובר בשיר הלל למילה הכתובה וסרט שיעניין במיוחד עיתונאים. אבל האכסנייה היא רק אמצעי סיפורי, וההתעסקות בעולם העיתונות נשארת ברמת המחוות והרפרנסים. במקום להגיד משהו מעניין על התחום, אנדרסון פשוט משתמש בו ככלי קיבול לשלושה סיפורים מנותקים - ובכנות, לא מאוד מסעירים.

התוכן, צולע ככל שיהיה, תמיד היה כינור שני לגרנדיוזיות הוויזואלית שמאפיינת את הבמאי. המעבר לסרט שכמעט כולו בשחור-לבן כמובן פוגעת בה, אך לזכותו של אנדרסון ייאמר שהוא מצליח לעשות את המקסימום במסגרת המגבלות שהטיל על עצמו. ובכלל, סוגיית השחור והלבן קופצת כאן לעין גם בהקשר הגזעי - אנדרסון הוא במאי לבן מאוד עם סרטים לבנים מאוד, וקשה למצוא אצלו דמויות שחורות שזוכות לקו עלילה משמעותי. ב"הכרוניקה הצרפתית" רייט אולי תופס נתח מכובד באחד משלושת הסיפורים המרכזיים, אבל זה קורה כשלצדו משהו כמו 40 שחקנים לבנים אחרים, כולם בכירים, מקצועיים ומוערכים. 

טימותי שאלאמה, "הכרוניקה הצרפתית" (צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור)
שחור-לבן, אבל בעיקר לבן. טימותי שאלאמה ב"הכרוניקה הצרפתית" | צילום: באדיבות פורום פילם, יחסי ציבור

כשהעלילה מעוררת בעיקר אדישות והחזות מרגשת הרבה פחות מהרגיל, אנדרסון פונה לעוד גזרה שהוא אוהב - ויורה למסך אינספור בדיחות ויזואליות והתחכמויות שמיועדות לצופים המתקדמים. אחד מאותם משחקי מילים הוא שם העיירה הבדיונית שבה ממוקמת מערכת "הכרוניקה הצרפתית", אנואי-סור-בלאזה, שמשמעותו בצרפתית היא "שעמום-לצד-אפתיה". אנדרסון כמובן משתמש בשם הזה בהתייחסות לאנשי העיירה, ולא מבין שבכך גם הגדיר די במדויק את סרטו העשירי. 

אבל זה אפילו לא השעמום (שבעצמו לא מובן מאליו, כשמדובר בסרט "באורך של "רק" 107 דקות) שהופך את "הכרוניקה הצרפתית" לאחד מסרטיו החלשים ביותר של הבמאי, ואולי גם של שנת 2021. אם לשאול מעולמות הפסיכולוגיה, מה שאנדרסון עושה לצופי הסרט החדש שלו - למעט כמה עשרות היסטוריונים עילאיים שיתמוגגו מכל רגע ואזכור תרבותי - הוא בגדר גזלייטינג. בא אדם, משגר 110% אחוז מסימני ההיכר המזוהים איתו, שוכח לשלב עלילה מעניינת, מקשט את הכל עם יותר מדי חידודים ליודעי ח"ן, וקורא לזה סרט. רק שבסוף מי שיוצא עם תחושה רעה זה לא הבמאי המצוין שהפעם התרשל, אלא הצופה (ולא רק הצופה הממוצע) שמרגיש שהכל עבר לו מעל הראש. אז לא, ווס אנדרסון לא יצר סרט שלא הבנתם. הוא פשוט בא מבולבול מדי, בטוח מדי, וגרם לזה להרגיש כאילו מדובר באשמתכם.