מאז שיצא הסרט הראשון לפני עשור, "לזמן את הרוע" הפך לזיכיון סרטי האימה הרווחי ביותר בכל הזמנים. אחת הסיבות לכך היא העובדה שסרטי הדגל מתהדרים בשקופית המצמררת - "מבוסס על סיפור אמיתי". אומנם מדובר בשקופית שנויה במחלוקת, ומידת אמינותה תלויה במי שואלים, אך אין ספק שהיא אפקטיבית. יעידו על כך רווחים של למעלה משני מיליארד דולר. אך כמו כל סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, כולל כאלה שלא מז'אנר האימה, גם "לזמן את הרוע" עשה דרמטיזציה ומובן שלא כל דבר על המסך אכן קרה, אם בכלל. בנטפליקס החליטו לבחון את הסוגיה הזו בסרט התיעודי החדש "משפט השטן" ("The Devil on Trial"), שעוסק בסיפור האמיתי שעליו מבוסס "לזמן את הרוע: בשליחות השטן". הסרט בוחן את האירועים מנקודת מבטם של האנשים שחוו אותם על בשרם - ובודק עד כמה אמיתי "הסיפור האמיתי" שהסרט מבוסס עליו לכאורה.
"משפט השטן" עוסק במקרה שהתרחש בתחילת שנות ה-80, שהוא למעשה הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה של ארה"ב שבה אדם טען לדיבוק שדים כקו הגנה במשפט רצח. ארני ג'ונסון רצח את בעל הדירה שלו בדקירות סכין וטען כי עשה זאת כשהיה בהשפעת דיבוק - שד שנכנס לגופו מספר שבועות לפני כן, בזמן שג'ונסון היה נוכח בגירוש שדים של ילד בן 11. שמו של הילד הוא דיוויד גלצל, שמתראיין לסרט, כמו גם בני משפחתו, נכדם של הזוג וורן, וגם ג'ונסון עצמו. מלבד הראיונות, הסרט משתמש בצילומים משפחתיים והקלטות אודיו אמיתיות, לצד שחזורים עם שחקנים.
"משפט השטן" מתחיל עם סיפורו של גלצל, שלדבריו השתלט עליו שד שטני כשהיה בן 11, בזמן שהמשפחה הגיעה לנקות בית חדש שהם שכרו. הדיבוק התחיל עם חזיונות מטרידים, ועם הזמן החמיר להתנהגות מטרידה מצד דיוויד, כזו שאנחנו רגילים לראות בסרטי אימה, כמו עוינות, אלימות כלפי בני משפחתו, התקפי זעם וניבולי פה שמכוונים בין היתר לישו. בהקלטות שהוקלטו בתקופה, ניתן לשמוע את דיוויד מדבר בקול גס ונמוך, שלא אופייני לילד בן 11, צוחק צחוק מרושע ומאיים על חייהם של בני משפחתו. מאפיינים שהתפרסמו בעיקר לאחר יציאת סרט האימה המכונן "מגרש השדים" בשנת 1973, שייתכן שדיוויד נחשף אליהם, וייתכן שלא. סברה שעשויה להסביר לא מעט דברים, אך כזו שלא מועלית ולא מצוינת בסרט כלל.
בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, הזוג וורן כבר היו שם מוכר בכל בית כחוקרים מנוסים של תופעות על-טבעיות ומגרשי שדים, ולכן משפחת גלצל החליטה לפנות אליהם לעזרה. לדברי המשפחה, הזוג וורן ביצע בדיקות קפדניות לפני שפנה לכנסייה הקתולית וביקש אישור רשמי לבצע טקס גירוש שדים על ידי כומר מוסמך. והטקס אכן קרה, בנוכחותם של הזוג וורן, ובליווי של בני משפחת גלצל - כולל דבי, אחותו הגדולה של דיוויד, ובן זוגה ארני ג'ונסון. בשלב מסוים, ארני הפציר בשד שייקח אותו במקום את דיוויד, ולדבריו מרגע זה השד למעשה עבר אליו. מספר שבועות לאחר מכן, ארני דקר את בעל הדירה שלו, ובמשפט שהסעיר את ארה"ב טען לחפותו בשל דיבוק שהשתלט עליו.
"משפט השטן" מוצג כסרט שחושף בפעם הראשונה עדויות ממקור ראשון על המקרה, אך ככל שהוא מתקדם הוא חושף הרבה יותר מזה. מה שמתחיל כסיפור על דיבוק וגירוש שדים מתקדם לכיוונים בלתי צפויים והופך לרשומון - סיפור שמשתנה בהתאם לנקודת המבט הפרטנית של כל מי שהיה מעורב. כך שהדוקו הוא למעשה לא עוד סיפור אמיתי (לכאורה) על גירוש שדים, אלא סיפור על אמיתות והמשתנים שמשפיעים עליהן.
הסרט אומנם מיועד למעריצים של סרטי "לזמן את הרוע", בעיקר כי הוא מספק הצצה לאחורי הקלעים ולאנשים האמיתיים שעומדים מאחורי הדמויות המוכרות, אך הוא עשוי במידה מסוימת גם לבאס אותם. הזוג וורן מוצג באור הרבה פחות חיובי מהדמויות בסרטים, וזהו צעד נועז מצד נטפליקס, שעלול להכעיס כמה מנהלים באולפני האחים וורנר וניו ליין סינמה. לצד זאת, קשה להאמין שדוקו אחד בנטפליקס יערער את קהילת המעריצים האדוקה של "לזמן את הרוע", וסביר להניח שכל האחראיים לפרנצ'ייז הזה ימשיכו לצחוק כל הדרך אל הבנק. כך או כך, זה לא משנה באמת כמה אתם מכירים את סדרת הסרטים - "משפט השטן" בנוי בצורה מתוחכמת, שואב את הצופה ומדביק אותו לכיסא, גם אם הצופה ראה את "לזמן את הרוע" וגם אם לא, ומספק סיפור מעניין ומבדר באורך נוח למדי: כ-80 דקות בלבד.