לא צריך להרחיב בהקדמות מיותרות. אם אתם חובבי מוזיקה ולא צפיתם עדיין ב"הלילה הגדול של הפופ", הדוקו המתקתק שעלה השבוע לנטפליקס, עזבו הכול, צפו בו ותחזרו לכאן. הפגז הנוסטלגי הזה, שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון, מזקק בעזרת סרטוני וידאו נדירים קרוב לעשר שעות הקלטה של שיר צ'יזי, חד פעמי, וכזה שהצליח בדרך לא דרך לאחד תחת קורת סטודיו אחת את הכוכבים הגדולים של הפופ האמריקאי בשנות השמונים. סיפורו המקסים של We are the world התחיל בביקור של הזמר הארי בלפונטה באתיופיה. למראה הילדים המורעבים ותוך שהוא מוקסם מהצלחת השיר Do they know it's christmas?, שהופק שנה קודם לכן על ידי בוב גלדוף והאמנים הבריטים הגדולים של העשור, בלפונטה גייס למשימה של כתיבת השיר את ליונל ריצ'י, שהיה אז בשיא הקריירה שלו, את מפיק העל והמאסטרו קווינסי ג'ונס ואת מלך הפופ מייקל ג'קסון.
הסרט בוחן את השיר ממספר נקודות מבט: החל מכתיבתו, דרך ההפקה ולבסוף – איך לעזאזל מאחדים יותר מ-40 אמנים מכל קצוות קשת הפופ האמריקאי, כאשר לכל אחד מהם יש אגו מנופח (גם אם מוצנע), סגנון ומנעד משלו, לשיר בהרמוניה מושלמת. אפשר לצקצק מפה ועד לאתיופיה, ולומר שהשיר הזה הוא לא פאר היצירה המוזיקלית. מבקר מוזיקה בכיר אף ציין שהוא נשמע כמו פרסומת לפפסי (הייתי קונה את זה). צקצוקים וביקורות בצד, אי אפשר להתעלם מהאימפקט אדיר הממדים שהסינגל הזה הביא איתו. בשיאו, הוא מכר כ-20 מיליון עותקים ברחבי העולם והכניס כ-80 מיליון דולרים שנתרמו לילדי אתיופיה מוכת הרעב. ככה זה כשאומנות וצדקה מתערבבות להן יחדיו – קורים דברים נפלאים.
מכיוון שמלך הפופ כבר מזמן לא איתנו, מול המצלמות מתייצב ליונל ריצ'י עם תועפות של חן, קסם אישי (ובוטוקס) ומספר על הפקת השיר, הכוללת מפגש לא נעים עם נחש המחמד של ג'קסון. לצדו של ריצ'י, מתראיינים אמנים נוספים שלקחו חלק בשיר כמו סינדי לאופר, ברוס ספרינגסטין, דיאן וורוויק ואנשי צוות שונים שנכחו באותו לילה בלתי נשכח. מי שנפקד מהסרט וחסרונו בהחלט מורגש הוא קווינסי ג'ונס, אך אפשר לתלות את זה בגילו המתקדם (90).
הפקת השיר, שהתחיל את דרכו בקסטת דמו של זמזומים והמהומים מפיהם של ג'קסון וריצ'י, מתוארת כמה שהייתה משימה בלתי אפשרית, וככל שהתקדמה, הפכה כמעט לסיוט מתמשך. הקלטתו החלה מיד בתום טקס פרסי הגראמי, אותו הנחה ריצ'י ואף גרף בו 6 פרסים. מה שמרתק בצפייה בדוקו המתקתק הזה הוא דווקא אזכורם של פרטים פיקנטיים, שגם אם לא יפילו אתכם מכורסתכם, מובטח שיעלו חיוך מטופש על פרצופכם. ריצ'י וצוות ההפקה מספרים על הקשיים שנתקלו בהם כמו לגייס למשימה את בוב דילן, שלאורך הסרט נראה כמו עוף מוזר ומנותק משאר האמנים (ולמען האמת גם בשיר); על הבוננזה בגיוסו של ברוס ספרינגסטין, ועל האכזבה מסירובו של פרינס לקחת חלק בשיר.
ליבו של הסרט, חוץ מהעיסוק בשיר כמובן, הם סרטוני הווידאו החד פעמיים, בהם נראים האמנים הגדולים שדרכו אי פעם על הפלנטה. הקושי לשיר תחת התאורה היוקדת, הבעות חוסר הרצון בפניו של מייקל ג'קסון (למרות משקפי השמש הכהים), הדרך שבה ליונל ריצ'י מתרוצץ בין כולם כמו דינמו אנושי ועושה מאמצים להרים את המורל, ותיעוד נדיר של סטיבי וונדר וריי צ'ארלס מנגנים על הפסנתר בין טייק לטייק. דווקא הסיפורים הקטנים, כולל החיבוק של ליונל ריצ'י ובוב דילן והדמעות של דיאנה רוס בסיום ההקלטה, הם אלו שמצליחים לרגש יותר מהשיר עצמו.
זה לא דוקו ביקורתי, שובר מוסכמות או מסמך אנושי מרתק אודות קורות חייו של שיר. זה סרט פשוט ועשוי נכון על תקופה של תום אמיתי, בה אמנים האמינו בלב שלם שיש להם את היכולת לשנות ולהזיז משהו בעולם הזה באמצעות שיר. עובדה, גם אנחנו קיבלנו גרסה צנועה משלנו עם "עם אחד שיר אחד" של אלון אבידר ודוד קריבושה, הלוא הוא קווינסי ג'ונס הישראלי. אז מכאן – תודה מקרב לב לליונל ריצ'י, מייקל ג'קסון וקווינסי ג'ונס שהעניקו לנו את הלילה הגדול ביותר והחד פעמי שידע הפופ העולמי אי פעם.