אנחנו לא רואים בקולנוע ובטלוויזיה הרבה ייצוגים לשנים הראשונות של גיל ההתבגרות. כשילדים ובני נוער בגילאים הנ"ל – 11 עד 14, נניח – מופיעים על המסך, בדרך כלל הם לא עומדים במרכז הסיפור, או לחילופין, הם לא מתנהגים כמו שטינאייג'רים צעירים מתנהגים במציאות. זה קורה, אפשר להניח, משתי סיבות: הראשונה – קשה למצוא שחקנים בגילאים האלה שבאמת יודעים לשחק, שמסוגלים לשאת את הדרישות שמשחק ביצירה מורכבת מצריך. השנייה – קשה, כתסריטאי בוגר, להיכנס למוח מתבגר ולכתוב אותו בצורה אמינה מספיק. (שנות התיכון, כמובן, מקבלות הרבה יותר יחס במדיה: את הדמויות שאמורות להיות בנות 16 או 17 מגלמים לא פעם שחקנים שכבר עברו את גיל 20, כי זה "עובר מסך", ואותן דמויות לא חושבות ופועלות כפי שחושבים ופועלים בני נוער אמיתיים בגילן).
אפשר ורצוי לציין לטובה את "הכל יהיה בסדר" מבית היוצר של ג'וש תומאס, שהיטיבה לתאר סיטואציות רציניות יותר ופחות בחייה של ג'נבייב בת ה-14 (מייב פרס); או את הסרט הלא פחות ממופתי "כיתה ח'" - אותו כתב וביים בו ברנהאם - שעקב אחר שנה בחייה של קיילה בת ה-13, על כל הקרינג' והחרדה שזו זימנה לה. אבל בסופו של דבר, מעט מאוד דרמות שנחשבות ומתנהלות כאיכותיות שמות בפרונט את חוויית ההפיכה מילד לאדם מבוגר, על האספקטים השונים שלה.
עכשיו מצטרף לרשימה המצומצמת הזו סרט נוסף: "אחרי השמש" ("Aftersun"), סרטה העלילתי הראשון של הבמאית הסקוטית שרלוט וולס. אחרי שעשה את בכורתו העולמית בפסטיבל קאן השנה (וגם קטף את הפרס המיוחד של חבר השופטים), הוכרז כבחירה הרשמית של פסטיבל טורנטו וזכה לשבחי המבקרים מרחבי העולם, בסוף השבוע האחרון הוא נחת בישראל, ואפשר לומר בביטחון: הוא ראוי לכל המחמאות שהורעפו עליו, וכדאי בהחלט ללכת לצפות בו.
"אחרי השמש" עוקב אחר סופי בת ה-11 (פרנקי קוריו) ואביה הצעיר קאלום (פול מסקל, "אנשים נורמלים"), שמבלים את חופשת הקיץ בריביירה הטורקית. מצבו הכלכלי של קאלום לא מזהיר, ונראה שבאופן כללי הוא אדם די מדוכדך שמתקשה למצוא את מקומו בעולם, אבל האבהות לסופי מייצרת אצלו איזו אופטימיות: ההורות היא המקום בו הוא יודע איך להתנהל, ואהבתו לסופי אינסופית. סופי היא ילדה חכמה, ואביה מבין איך הראש שלה פועל - הוא מדבר אליה בגובה העיניים, שואל את השאלות הנכונות ומאתגר אותה איפה שצריך.
אבל הדגש של הסרט מושם על התהליך שעוברת סופי עצמה, על ניצני הפיכתה מילדה לנערה. במהלך החופשה היא מוצאת את עצמה נמשכת כמגנט להתלחשויות של הנערות במלון, לשיחותיהן הנרגשות על סקס ועל בנים; היא מתחברת לחבורת טינאייג'רים ומהופנטת לפינג-פונג השיחתי, להתמזמזויות על שפת הבריכה, לבדיחות הגסות; היא גם מוצאת חן בעיני ילד בגילה, מייקל שמו, אותו הכירה במתחם משחקי הוידאו של המלון. אגב, את השיער שלה - שהיה מפוזר בשלבים הראשונים של הסרט - היא אוספת בשלביו המאוחרים יותר לקוקו, שמשווה לה מראה בוגר יותר.
את החופשה שלהם תיעדו סופי וקאלום במצלמתו של השני, וסופי בגרסתה הבוגרת – שמוצגת לרגעים בודדים בסרט - חוזרת לצילומים בניסיון לפתור את דמותו החידתית של אביה. גם בלי קשר לציר העלילה העתידי,"אחרי השמש" מסופר מנקודת מבטה של סופי, וזה ניכר בכל שוט ושוט. המצלמה מתמקדת בהתרחשויות שבהן מתמקדות עיניה, והעריכה עוזרת לצופה להישאב לעולמה, עם הטשטוש המרהיב שהיא מייצרת בין המחשבות של הגיבורה והפרשנות שלה למציאות לבין המציאות עצמה.
כאמור, אין הרבה יצירות שעוסקות בפרק הזה של החיים – התקופה בה את הופכת מחמודה ליפה, כשבאמצע בין השניים את מרגישה קצת מגושמת; התקופה בה את הופכת מתמימה למבינת עניין, אבל עדיין לא נלקחת במלוא הרצינות. "אחרי השמש" מדבר על התחושות האלה, גם אם הוא לא צועק אותן בקול רם: זהו סיפור התבגרות מפורט ורגיש, שנותן מקום לניואנסים הקטנים של התנהגות ילדית-נערית כפי שנדיר לראות על המסך.
אי אפשר שלא לציין לטובה את קוריו, שמגלמת את סופי ומגישה תצוגת משחק מושלמת, לא פחות, והיא מרשימה במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בנערה צעירה. גם מסקל, שפרץ לתודעה העולמית עם תפקידו ב"אנשים נורמלים", עושה כאן עבודה נהדרת – למרות שהדמות שלו נראית לעיתים לא גמורה – ומצדיק פעם נוספת את העניין הציבורי המתגבר בו. הכימיה בין השניים נראית אותנטית להפליא ומחממת את הלב. לכל זה תורם העיצוב היפהפה של הסרט, שצבוע בגווני ורדרד ותכלת, והכבוד שהוא נותן לאלמנטים הסביבתיים שבסביבת המלון.
לא הרבה קורה ב"אחרי השמש": ברוב הזמן אנחנו רואים את סופי וקאלום כשהם שורצים על מיטות השיזוף שבסמוך לבריכה, משחקים ביליארד, קוראים ספרים או מפטפטים בחדרם הקטן. במילים אחרות, הסיפור של "אחרי השמש" לא נובע מתבניות נרטיביות מוכרות כמו "נקודת מפנה" או "שיא", ולא מונע מהן. המינימליזם של הסרט בא לידי ביטוי גם במיעוט הדמויות, בווליום החלש של הדיאלוגים (או לחילופין, בשקט, ששולט ברבות מהסצנות). "אחרי השמש" מציג את החיים כפי שהם, כמעט דקה אחר דקה; אולי מתוך נקודת הנחה שכל עוד הדינמיקות שבבסיס הסרט מעניינות אין צורך לזרז את המתרחש, לערוך החוצה חלקים ממנו או להקצין אותו כדי להפעיל את הצופה. וזה נכון. "אחרי השמש" הוא סרט שמורכב ברובו מרגעים קטנים מאוד, ועדיין הוא מצליח לרגש יותר מאשר סרטים שמתגאים בסצנות גרנדיוזיות, מתוזמרות ועמוסות, גדולות מהחיים.