לסרטים שעוסקים בשואה תמיד יש ביקוש בישראל, ללא קשר לשיקולי מסחריות סטנדרטיים מהסוג שיטרידו קניינים של נטפליקס. דובר אנגלית או שפה אירופית כלשהי, רך ומסתיר או קשה לצפייה, יצירה מוערכת או כזו שהמבקרים קטלו - הכל הולך, במיוחד אם התאריך העברי סמוך לכ"ז בניסן. השנה ממלא את משבצת סרט השואה התורן "אשתו של שומר גן החיות", סרט דובר אנגלית בכיכובה של כוכבת מפורסמת מהוליווד ובסביבה שנדמית נעימה וסימפטית מסרטים אחרים – גן חיות. למרות זאת, זה ממש לא סרט ללבבות עדינים כמו, נניח, "האישה בזהב", ממלא המשבצת לפני שנתיים.

לא מפתיע שדווקא ניקי קארו, שחתומה בין היתר על "לרכוב על הלוויתן" ו"ארץ קרה", היא שנבחרה לביים סרט שמוסיף לרשימת הטריגרים המתבקשת מסרט שואה גם אונס ותקיפה מינית. ואם גן החיות הוא שמושך אתכם לסרט, דעו שרוב בעלי החיים לא שורדים את הרבע הראשון שלו. שילוב הנסיבות הנ"ל הופך את "אשתו של שומר גן החיות" לסרט שקשה מאוד לסיים את הצפייה בו בלי לדמוע. לבכיינים קשים (כמוני) אף נשקפת סכנת התייבשות. אבל זה לא אומר שמדובר ביצירת מופת – זאת פשוט מסחטת דמעות אינטנסיבית שלא עוצרת לרגע. הסרט ארוך מדי והרגעים החזקים והייחודיים בו לא מפצים על המגרעות שבתסריט (המבוסס על סיפור אמיתי ועל ספר באותו שם שכתבה דיאן אקרמן). זה לא סרט חשוב בתולדות העיסוק הקולנועי בשואה, ואפילו לא סרט שמישהו יזכור בעוד שנה-שנתיים, אבל הוא יספק לחובבי הז'אנר את הזוועות והקתרזיס שהם מצפים לקבל, כולל הופעת אורח של יאנוש קורצ'ק.

"אשתו של שומר גן החיות" היא אנטונינה ז'בינסקי (ג'סיקה צ'סטיין), המתגוררת יחד עם בעלה יאן (יוהאן הלדנברג) ובנם הצעיר בגן החיות של ורשה. אנטונינה אולי מתוארת כאשתו-של, אבל לפי פתיחת הסרט נראה שהשניים מנהלים את המקום יחד. אנטונינה, לדברי הסרט עצמו, היא "כמו קוסמת" שיוצרת קשר רגשי מהיר עם בעלי החיים ויודעת תמיד איך לעזור להן ולהרגיע אותן. כשהיא לא מדוושת על אופניים כשלצידה גמל חמוד או מתכרבלת עם גורי אריות, היא לא מהססת להשליך את נעלי העקב, להפשיל שרוולים ולקפוץ לבוץ. ייתכן שיכולותיה המדהימות עם בעלי החיים הן שמקשות עליה להתנהג בייצוגיות כשבעלה מארח במקום חבורה סנובית ובראשה לוץ (דניאל ברוהל), מנהל של גן חיות בגרמניה, שדווקא מוצא את הכנות והפראיות מושכות ביותר.

כשהמלחמה פורצת, גן החיות מתרוקן ממוצגים - חלקם נהרגים, אחרים נלקחים לגני החיות של הרייך השלישי. לוץ הופך למבקר קבוע במקום ומשתמש בו כדי לנסות ולהחיות גזע נכחד של שור, במקביל לחיזורים עיקשים עד אלימים אחרי בעלת הבית. אך אנטונינה ובני משפחתה משתפים פעולה עם הכובשים רק על פני השטח, בעוד במרתף הם מקימים "גן חיות אנושי" (שוב, מילותיו המדויקות של הסרט). בביתם הם מסתירים ללילות בודדים או לתקופות ארוכות פליטים מגטו ורשה, חלקם חברים ותיקים ואחרים זרים מוחלטים. שתיים מהן מגולמות ע"י שחקניות ישראליות: אפרת דור היא חברתה הקרובה של הגיבורה ושירה האס היא נערה שלוץ מבריח מהגטו לאחר שהיא נאנסת ע"י שני קצינים נאצים.

אשתו של שומר גן החיות
השחקנית המרשימה ביותר בקאסט, ולא רק כי היא משלנו. האס | צילום: יחסי ציבור

האס היא כנראה השחקנית המרשימה ביותר בקאסט, והתהליך שהיא עוברת - מחיית אדם חבולה וחסרת אונים לאישה צעירה רגישה וחזקה - מרגש באמת. מצטיינים גם הלדנברג ועידו גולדברג הישראלי-בריטי בתפקיד קטן כידיד המשפחה. דווקא צ'סטיין (הנהדרת בדרך כלל) הולכת כאן לאיבוד ומתקשה ליצור דמות שלמה, ברורה ואנושית. המבטא הכבד שהיא מדביקה לאנטונינה הוא מהמגוחכים שהופיעו בסרט הוליוודי בשנים האחרונות. במקום לפצות על העובדה שהסרט דובר אנגלית ולא פולנית, הוא מדגיש אותה והופך אותה מלאכותית יותר. גם ברוהל רחוק מלהצטיין וניכר שפשוט נמאס לו לשחק נאצים, רשעים וקרובי משפחה שלהם. לזכותה של קארו אפשר לרשום שהיא סוף סוף מחקה מברוהל כל שארית של סקס אפיל, כיאה לדמות של גבר אנוכי, גועלי ומסוכן - ואנחנו מדברים פה על שחקן שהצליח לחרמן אפילו ב"לבד בברלין".

אפשר, וכנראה רצוי, להעביר ביקורת על העובדה שהוליווד שוב מספרת על שואה יהודי אירופה מנקודת מבטם של נוצרים, אבל מעניין לראות איך באקלים הפוליטי הנוכחי הסיפור הכי בסיסי על חסידי אומות עולם הופך לחתרני. זה לא סיפור על אנשים חזקים ובעלי השפעה, אלא על משפחה פשוטה שנמצאת פסע מאובדן ביתה, פרנסתה וחירותה עוד לפני שהיא מתחילה להסתיר יהודים. האימה, הבדידות והייאוש נוכחים ומעיקים, מה שהופך את תחושת הדחיפות למרוד ולעזור לאחרים למובנת יותר. אבל זה לא סיפור של משפחה, כאמור, אלא של אישה, בניסיון להכניס נקודת מבט נשית חריגה לעולם הזכרי של סרטי המלחמה.

אשתו של שומר גן החיות
הצליחה למחוק ממנו כל שארית של סקס אפיל. ברוהל | צילום: יחסי ציבור

לפעמים זה נעשה בצורה חכמה וראויה, גם אם קשה לצפייה - למשל בסצנה בה הכוחנות והליבידו של המחזר הנאצי מוצגים בהקבלה להרבעה כפויה של נקבת ביזון. זה עובד פחות כשיאן מאשים את אשתו בבגידה כי לא הדפה מעליה גבר שעלול להרוס את חיי שניהם אם תדחה אותו, כאילו אנחנו באופרת סבון בשקל וחצי. סצנת כמעט אונס שמגיעה מאוחר יותר היא כבר רגע מוזר ומעורר גיחוך, בדיוק ההפך מהשיא הרגשי שהיא אמורה להיות. זה כנראה קשור גם לכך שבסרט הזה יש הרבה יותר מדי שיאים רגשיים ומעט מדי שקט, פיוט ועדינות. 

גאים להסתיר

ומיום השואה ליום העצמאות, במהלכו עלה לאקרנים הסרט השני בסדרת "שומרי הגלקסיה" - החביבים עלי מבין גיבורי מארוול. בימים האחרונים נפוצה באינטרנט ידיעה על פיה הבמאי ג'יימס גאן הכריז שביקום הקולנועי של מארוול יש דמויות להט"ביות. הציטוט הרלוונטי מתוך ראיון ל"גרדיאן": "מישהו שאל אותי 'האם יהיו דמויות גאות בסרטי מארוול', ואתם יודעים, יש הרבה דמויות ביקום הקולנועי של מארוול והתעמקנו במיניות של מעטות מהן. אנחנו לא באמת יודעים, אז אני מניח שכנראה שיש דמויות גאות במארוול ואנחנו פשוט לא יודעים מי הן עדיין".

אם אכן יש הומואים, לסביות, ביסקסואלים ובעלי כל נטייה אחרת שאינה הטרוסקסואלית במארוול, אף אחד מהם לא יצא מהארון ב"שומרי הגלקסיה 2". זה לא שג'יימס גאן ניסה למשוך קהל גאה לסרט שלו בערמומיות - הוא כנראה פשוט עקץ את המצב הקיים בהוליווד, שאפשר לכנות "הדמות הגאה של שרדינגר". משתלם תדמיתית לדבר בפניי קהל אמריקאי צעיר על דמויות להט"ביות, אבל אשכרה להוציא דמות מהארון? זה כבר מסובך יותר. זה הרי עלול להוביל לצנזורה או אי-הפצה במדינות שמרניות יותר, או באזורים שמרניים יחסית של ארצות הברית.

דיסני, כולל מארוול, נמצאים במרכז תשומת הלב בהקשר הזה מעצם היותם האולפן החזק בהוליווד כרגע. עוד לפני פרשת "היפה והחיה" והדמות ההומוסקסואלית לכאורה, המעריצים קראו לדיסני להוציא את המלכה אלזה מהארון בסרט ההמשך של "לשבור את הקרח". הסיכוי שזה יקרה באופן שאיננו משתמע לשני פנים שווה כנראה לסיכוי שקפטן אמריקה ובאקי ברנס יסיימו את הסרט הבא של "הנוקמים" כזוג. אבל הי, מותר לנו לקוות.