שאלת ה"בשביל מה זה טוב" מלווה כל רימייק-לייב-אקשן של אנשי דיסני לסרטי האנימציה של עצמם. החל ב"אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון מ-2010, עבור ב"ספר הג'ונגל" מהשנה שעברה וכלה ב"היפה והחיה", התהייה הזאת עולה עם כל כותר מעובד-מחדש חדש – ולפי הצפי העדכני של דיסני היא תעלה שוב עם "מולאן", "בת הים הקטנה", "שלגיה", "מלך האריות", "דמבו", "קרואלה דה-ויל" (שנשמע כרגע פחות כמו רימייק ויותר כמו ספין-אוף של "על כלבים וגנבים"), "אלאדין" (בבימוי גאי ריצ'י, עד כמה שזה נשמע מוזר), ולא רק "פיטר פן" אלא גם "טינקר בל" (למרות שטרם מלאו שנתיים לפיאסקו של "פן").

כל הסרטים האלה צפויים לצאת עד סוף שנת 2018, גג 2019, ואין מנוס מלהסיק: מדובר בדבר. זאת כבר לא בדיקה של המים עם הרגל; זה מהלך משמעותי מבחינה כספית ויצירתית של האולפן החזק ביותר בעולם ביי-פאר. אז שוב, מה הקטע? עוד כסף, ברור. אבל במהות, מה מנסה להשיג כאן דיסני שסתם סיקוול לא יכול לעשות?

מצאתי תשובה טובה לשאלה הזאת ב"חברי הדרקון אליוט", שגירסת הלייב-אקשן שלו שונה מהותית מהמקור ולכן גם עונה על ההגדרה של Retelling קולנועי כמו שאני מבין אותו: פחות לספר מחדש ויותר לספר אחרת. ואם ב"ספר הג'ונגל" הצטמצם ההבדל לכדי "מה, הפעם זה לא מצויר", הרי ש"היפה והחיה" כבר נראה כאילו הבריף שלו היה "בואו נעשה את זה שוב, הפעם בלי רגש". אני יכול לכתוב שוב "מה הקטע", אבל בתום 129 הדקות האלה אני מרגיש שהרווחתי ביושר את הנוסח המלא: WTF?

מתוך
חייב להיות משהו בסרט הפרובינציאלי הזה | צילום: יחסי ציבור

אל תסתכלי בקנקן, בל, אלא אם זה הקנקן שהוא את

את הסיפור אתם מכירים. נסיך שחושב דברים יותר מדי טובים על עצמו (דן סטיבנס) נידון לחיים בגוף של חיה לאחר שהוא מתעסק עם המכשפה הלא נכונה. לנסיך המקולל יש אופציית מילוט בדמות ורד – הקללה תוסר אם הוא ימצא אהבה לפני שינשור עלה הכותרת האחרון מהפרח - אבל עברו שנים והוא כבר לא מאמין שמשהו ישתנה. אלא שמפגש מקרי עם בת הכפר בל (אמה ווטסון) מכריח את החיה לחשוב ברצינות בכיוון של היפה.

הקסם של "היפה והחיה" כאגדה היה תמיד כפול, וכך גם המוסר שלה: מצד אחד מסר של "אל תסתכל בקנקן", מצד שני גיבורה שנקראת "היפה". מצד אחד נסיך שאמור ללמוד בדרך הקשה לא לעשות עניין גדול מדי מהמראה שלו, מצד שני – ההפי-אנד היחיד שאפשר לקוות בשבילו זה חזרה למראה אנושי ואטרקטיבי. זאת סתירה בוטה כל כך שאני זוכר את עצמי מריע ל"שרק" על הפתרון ההפוך שלו למצב זהה – מה אם זה לא שהמפלץ הוא בעצם נסיך אלא שהנסיכה היא בעצם מפלצת? – ומאז שדיסני הודיעו על די-הנפשיזציה של "היפה והחיה", יותר מכל עניינה אותי ההתמודדות עם הסתירה הזאת.    

הבמאי ביל קונדון בחר לפתור את הסתירה באמצעי שאני מאוד מאמין בו בחיים, אבל הרבה פחות בסרטים: הדחקה. אנחנו בקושי מכירים את הנסיך בתצורתו האנושית, כך שאנחנו בקושי נחשפים להיבריס של הבחור היפה ועוד פחות מזה לתהליך שבו הוא מפנים את חשיבות הקנקן וכל זה; למען האמת, אם מהדורת 2017 של החיה היא כל מה שאתם מכירים מהברנש הזה, אז תכלס מדובר בבחור טוב שנראה כמו אריה על שתיים. לא מכוער או מפחיד, מיינד יו: סתם, ובכן, חיה. והוא מתאהב באחת שהיא סתם יפה, או ליתר דיוק מתאהב בה סתם כי היא יפה, כי אפילו הייחוד של בל – העובדה שהיא תולעת ספרים עם קשיים חברתיים, לא בדיוק החומר שממנו עשויות נסיכות דיסני – הוא בקושי הערת שוליים בסרט הזה. עכשיו כשאני חושב על זה, יש מצב שמישהו בדיסני הניח שללהק פליטת "הארי פוטר" לתפקיד הראשי סוגר את הפינה הספרותית ואין צורך ממשי לראות את בל עוסקת בקריאה (או ביצירת קשרים חברתיים).

אז אגדה ישנה עם מסר בעייתי זוכה לעיבוד מחודש נטול חשיבה מחודשת, וזה איכשהו לגיטימי כשמדובר בקלאסיקה (מה גם שלטעמי מייחסים לסרטי ילדים את עוולות העולם עצמו; הרי השטחיות בכל זאת קדמה בכך וכך שנים למיקי מאוס). אבל אלוהים נמצא במקרה הזה בפרטים הכי גדולים, כי "היפה והחיה" פשוט לא עובד: כמיוזיקל הוא לא מלהיב, כאגדה הוא לא סוחף, וכסרט לכל המשפחה הוא לא משהו. הוא לא יכול להיות משהו, כי מכל הרבדים של "היפה והחיה" נותר רק סיפור של "בחור פוגש בחורה". הרי זה מה שקורה כשהחיה היא לא באמת חיה והיפה היא סתם יפה.

טקס פרסי האמה

בת ה-11 שלי השתעממה. חיכתה חודשים ובסוף סיכמה ב"היה לי די משעמם". אולי כתולעת ספרים בעצמה היא התבאסה לראות שבסוף היפה היא סתם יפה; אולי כמעריצה של "הארי פוטר" היא התאכזבה מההופעה הסתמית של ווטסון. בכל מקרה נרשם קונצנזוס: לשנינו היה די משעמם ושנינו ציפינו ליותר מווטסון, למרות שאף אחד מאיתנו לא הצליח להסביר מה בדיוק היא עשתה עד היום כדי להרוויח את האמון-מראש.

נדמה לי שגם את זה ראינו עין בעין: בסוף בסוף, מכל הדרכים שבהן "היפה והחיה" מבאס, הכי הוא מאכזב כמיוזיקל. דקה וחצי אחרי "לה לה לנד", ומה שאנחנו מקבלים זה אלבום קאברים מהוה של הסרט מ-1991. לפחות זה מוציא את האמה השנייה גדולה: היא לא זמרת מדהימה, היא בטח לא רקדנית מלידה, אבל סטון הביאה ל"לה לה לנד" בדיוק את מה שווטסון הייתה צריכה להביא לתפקיד הראשי המשמעותי ביותר בקריירה שלה עד כה. מהי בדיוק האיכות הזאת שחסרה לה? "ז'ה נה סה קווה", אומרים הצרפתים. "אני לא יודע מה". גם אני לא יודע, אבל אני מזהה את זה כשאני רואה את זה. ואמה ווטסון לא הביאה כלום מזה לסט של "היפה והחיה".

אז מה היה לנו שם: רימייק מיותר שלא פותר שום דבר, תפקיד ראשי חלש כמו שתי כוסות תה מאותו תיון, היעדר מוחלט של אפקט רגשי, שלושת השחקנים הכי מדהימים שבוזבזו אי פעם על תפקידים של רהיטים מדברים (אמה תומפסון, יואן מקגרגור ואיאן מק'קלן), וברווז עיתונאי אחד ("הדמות הלה"טבית הראשונה של דיסני"? תעשו לי טובה, העיסוק התקשורתי בה הוא ביחס הפוך למידת ההשפעה שלה על הסרט). זאת הייתה אמורה להיות שאלה, אבל בהיעדר תשובה תיאלצו להסתפק בה כשורה תחתונה: WTF.

 

זה כמו בסרט ההוא

אם אנשים מקוללים הם צלחת החומוס שלכם, "משהו עוקב אחריי" זה בשבילכם. במקור הוא נקרא "It Follows", סרט אימה שבבסיסו רעיון פשוט ושובה לב: מה אם רודפת אותך יישות על-טבעית? מי אם היא יכולה להיראות כמו כל אדם שאי פעם הכרת? ומה אם הדרך היחידה להיפטר ממנה היא לגרום לה לעקוב אחרי מישהו אחר?

בשנת הבציר הקולנועית 2014 היו שני סרטי אימה אדירים שלא הופצו בישראל. הראשון היה "הבאבאדוק", לטעמי אחד מסרטי העשור בלי קשר לשיוך אתני-ז'אנרי, והשני היה המעשייה הזאת שכתב וביים דייויד רוברט מיטשל בכיכוב דניאל זובאטו, מייקה מונרו וקייר גילקרייסט. שווה לראות בכל מקרה ושווה במיוחד אחרי "היפה והחיה 1.5": ב"משהו עוקב אחריי" יש אשכרה מחיר לזה שמשהו גדול וכועס הטיל עליך קללה.