קשה לדבר על "טור פרידה", סרטו של רוני ניניו שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, מבלי להתייחס למצב הפוליטי-חברתי בישראל, שנמצאת באחד משיאי השפל הגדולים בהיסטוריה שלה. בואו, אי אפשר לסובב את זה. המדינה על הקרשים, חבולה ופצועה, ולא משנה איזה צד אתם תופסים באיזושהי מפה, חברתית או פוליטית.

אבל זה לא טור דעה ולא במה לפרשנות פוליטית מייגעת וחופרת. אף על פי שסרטו של ניניו נוטף ביקורת חריפה ונוקבת, ואפשר להתייחס אליו בהיבטים של מניפסט, עלון תעמולתי או קריאת "אני מאשים", יש בו כמה מרכיבים קולנועיים שהופכים אותו לדרמה טובה, שלא בכדי זיכתה את דרור קרן במועמדות לפרס אופיר עבור השחקן הראשי הטוב ביותר.

ניניו לוקח אותנו למסע אחורה בזמן, לשנת 2020, כשקורונה, מסכות, מטושים, אנטיגן ובדיקת PCR היו חלק בלתי נפרד מהלקסיקון שלנו, פוסט הסגר הראשון ורגע לפני הכניסה לסגר השני. במקביל לתחושה הקולקטיבית שקץ האנושות הגיע, במהלך שנות המגיפה התקיימו הפגנות בלפור כנגד בנימין נתניהו ויושבי ביתו. בנקודת הזמן הזו אנחנו פוגשים את כרמי (דרור קרן), עיתונאי תל אביבי בעל טור דעה שלא חוסך במילים כנגד ההנהגה, המצב החברתי וכנגד חומוס בכרמל. עקב דעותיו הפוליטיות החריפות, הוא "מככב" יחד עם עיתונאים נוספים בקמפיין "עיתונאים בוגדים" מתוזמר. גם חייו האישיים הולכים ונוזלים לו מבין האצבעות כשהוא עוזב את הבית ומנסה לפגוש את בנו האוטיסט שמתגורר בהוסטל, אבל מגבלות המגיפה מונעים זאת ממנו.

רוני ניניו מפשר לצופה להתבונן בסרט דרך כמה פריזמות ואפשר לנסות לנתח אותו בתור מניפסט שמאלני או טקסט פוליטי נטו. ניניו לא טורח לא להסתיר את כוונותיו או לפלטר את נטייתו הפוליטית. כדי לחזק את זה, הוא מבצע בחירה אמנותית חזותית בולטת. הסרט כולו מצולם בשחור לבן. כך הוא עושה הפרדה דיכוטומית ברורה וחדה: ימנים מול שמאלנים, חושך מול אור, טוב מול רע. בקיצור, אתם מבינים לאן זה הולך. המציאות הישראלית מבחינתו של ניניו היא מונוכרומטית, מלוכלכת ומדכאת. כך נראה לפי הסרט לפחות. פה נמצאת הבעיה האמיתית של "טור פרידה". אין בו אפורים ולא גווני ביניים (מטפורית), ואין בו מקום לדעה שונה.

זו בחירה שאפשר לתייג אותה כאמיצה, אבל סליחה על הטרחנות; הדרה של נתח קהל פוטנציאלי וגדול היא בעייתית. מצד שני, כשהמשפט "כוחנו באחדותנו" הוא סתם סלוגן לקידום מכירות וסיסמה חלולה מתוכן, לרבות בחצי השנה האחרונה, אפשר להבין מה ניניו רוצה מאיתנו. בסופו של דבר, בכל מה שנוגע לתמה המרכזית ולמסרים, התחושה העיקרית שמלווה את הצפייה ב"טור פרידה" היא אמביוולנטית, לא ברורה וברוב הזמן מציקה.

עד שניניו אכן מציג אנשי ימין על המסך, ברוב הפעמים הם מוצגים כבריונים אלימים או סתם אנשים אטומים וקולניים. לעיתים קרובות מדי זה מרגיש כמו שרשרת של טוקבקים שרק הולכת ומתדרדרת בקבוצה זניחה בפייסבוק. עלילתית, ניניו מבצע הקבלה ברורה בין המיקרוקוסמוס של כרמי לבין המאקרו הפוליטי-חברתי הישראלי. מהבחינה הזו זה עובד טוב ומגיע לשיא בסצנה האחרונה והטובה ביותר בסרט, שהיא פשוט בוקס בבטן.

מתוך "טור פרידה" (צילום: עופר ינוב)
מתוך "טור פרידה" | צילום: עופר ינוב

זה קשה, אבל אם לרגע נתעלם מהפוליטיקה שהוא טובל בה עד לצוואר, מבחינה קולנועית נטו, "טור פרידה" הוא סרט דרמה שעשוי כהלכה, רגיש ומבוים היטב. ניניו מכניס אותנו בקלות לתוך עולמו המתפורר של כרמי עם טקסטים מצוינים, ברוב הזמן ובמיוחד כשלא צועקים אותם אחד על השני, ואפיון עלילתי נהדר שמתפרס על פני יממה אחת. דרור קרן, שגם היה אמון על כתיבת התסריט יחד עם ניניו, כהרגלו מציג משחק מצוין ואותנטי התור עיתונאי שעולמו קורס כמו אבני דומינו.

מצביעי ימין יתייחסו ל"טור פרידה" כסרט שמאלני למהדרין וסביר להניח שגם יחרימו אותו. מצביעי השמאל יתייחסו אליו בהדרת כבוד וכטקסט פוליטי חשוב, שלא כמו ערוץ 14, מנכיח את המצב המדיני-חברתי הגרוע. התמונה הכי מטרידה, מדהימה ובועטת שעולה מהסרט ועושה כואב בבטן הרכה ובמקומות נוספים בגוף, היא שארבע שנים אחרי הקורונה, הסגרים, ההפגנות ותחת ערפל המלחמה שעדיין בעיצומה, ישראל עדיין תקועה בדיוק באותה הנקודה.