ניכר שנטפליקס שואפת לייצר תוכן שיגיע לכמה שיותר קהלים, וכחלק מהמהלך הזה, כבר תקופה שענקית הסטרימינג מנסה להגיע לקהל יעד ספציפי - ילדים ונוער חובבי אימה. בשנים האחרונות נטפליקס הוציאה קומדיות אימה שונות ומשונות, כאלה שמסווגות מגיל 13 ומעלה; מעין אימה "לייט", סרטים שמיועדים (כמעט) לכל המשפחה, כמו "יובי יציל את הלוואין", "קללת ברידג' הולו", ו-"ונדל וויילד". ועכשיו זה קורה שוב - עם קומדיית האימה החדשה "יש לנו רוח רפאים", שנחתה בנטפליקס בשבוע שעבר.

הסרט מתמקד במשפחה שעוברת לגור בבית חדש ומגלה שהיא רדופה על ידי רוח רפאים בשם ארנסט (דיוויד הרבור מ"דברים מוזרים"). כשאב המשפחה (אנתוני מקי, "הנוקמים: סוף המשחק") מעלה סרטון של ארנסט לאינטרנט, המשפחה מתפרסמת בין לילה וארנסט הופך לסנסציה בעל כורחו. אבל לפרסום יש גם צדדים שליליים; בית המשפחה הופך למוקד עלייה לרגל של אינספור מעריצים והמשפחה הופכת ליעד של ה- CIA. הכל מסתבך אף יותר כשהמשפחה חוקרת לעומק את עברו המסתורי של ארנסט.

נטפליקס גייסה תותח די כבד לטובת "יש לנו רוח רפאים" - כריסטופר לנדון, תסריטאי ובמאי ותיק, שביים את הסרט ואף כתב את התסריט (שמבוסס על סיפור קצר). לנדון מנוסה במיוחד בז'אנר; הוא כתב את סרטי ההמשך של "פעילות על-טבעית" וביים כמה מקומדיות האימה המצליחות ביותר של השנים האחרונות - "מז"ל טוב" (1+2), ו"פריקי" המבריקה, שזכו להצלחה בקופות וגם לשבחי המבקרים. לנדון ידוע ביכולת שלו לשלב בצורה הרמונית בין אלמנטים של אימה לבין הומור מתוחכם ועוקצני, כזה שיש לו אמירה. יש לו נטייה להראות את החיבה שלו לז'אנר האימה ואת הכבוד שהוא רוחש ליצירות קלאסיות, באמצעות רפרנסים משעשעים, אבל יותר מהכל - הוא פשוט יודע לייצר קומדיית אימה מבדרת שהיא כל כולה פאן.

מתוך "יש לנו רוח רפאים" (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
מתוך "יש לנו רוח רפאים". עלילה דלה שלא מחזיקה שעתיים | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

אלא שהפעם זה פחות הצליח לו. "יש לנו רוח רפאים" חסר את התחכום האופייני ללנדון, ולמעשה חסר כמעט כל דבר טוב שהפך את לנדון ליוצר בולט בז'אנר. אולי זה בגלל הסיווג לגילי 13+, שכן מרבית סרטיו של לנדון מדורגים בסיווג גבוה יותר ובכך מאפשרים לו יותר מרחב בכל הנוגע לרמת האימה וההומור. אולי זה בשל העובדה שהסרט מבוסס על סיפור קצר, שהיה צריך להיות במקרה הטוב סרט קצר - ובטח שלא סרט באורך מלא; אורכו של הסרט הוא לא פחות מ-126 דקות, אורך יוצא דופן בז'אנר קומדיות האימה (ובסרטים לכל המשפחה). אבל הבעיה הגדולה יותר היא שהעלילה של "יש לנו רוח רפאים" פשוט דלה מדי כדי להחזיק שעתיים שלמות של סרט. והעלילה הדלה הזו גם מלאה בחוסר אמינות, היעדר היגיון פנימי וחורים עלילתיים.  

המחוות שלנדון כל כך אוהב לעשות לסרטים אחרים, ההתכתבויות שלו עם יצירות אחרות בז'אנר, לרוב מוסיפות טאצ' משעשע ומתוחכם לסרטיו – אבל במקרה של "יש לנו רוח רפאים", הן לא תורמות כלל. בסרט מופיעות מחוות ורפרנסים לקלאסיקות כמו "החוש השישי", "ביטלג'וס", "מגרש השדים", "רוח רפאים" ו"פולטרגייסט", אבל התחושה היא שאותם רפרנסים הם ריקים מתוכן - ורק מדגישים כמה "יש לנו רוח רפאים" נחותה ורחוקה מאותן קלאסיקות, מלהגיע למעמד של קאלט.

מתוך "יש לנו רוח רפאים" (צילום: יח"צ באדיבות Netflix)
מתוך "יש לנו רוח רפאים". הסרט לא מבדר מספיק | צילום: יח"צ באדיבות Netflix

"יש לנו רוח רפאים" מוגדר כקומדיית אימה לכל המשפחה, אלא שהסרט לא מצחיק ולא מפחיד. הוא בהחלט סרט לכל המשפחה, אבל לא מהסוג הטוב שכיף לראות ביחד, כי הוא פשוט לא מבדר מספיק. מלבד אמירה עוקצנית נחמדה על הרשתות החברתיות, "יש לנו רוח רפאים" נותר שטחי, קיטשי, חסר תחכום ונטול מקוריות. וצוות השחקנים המרשים לא גואל אותו מהבינוניות: גם לא דיוויד הרבור, שעושה עבודה מצוינת בלי להגיד מילה. ג'ניפר קולידג', שכבשה מיליוני לבבות ב"הלוטוס הלבן", אמנם מצליחה להציל כמה דקות בודדות בהן היא מופיעה - אבל מתוך 126 דקות של סרט, זה בהחלט לא מספיק כדי להפוך את "יש לנו רוח רפאים" לשווה צפייה. 

ל"יש לנו רוח רפאים" היה את כל הנתונים כדי להיות קומדיית אימה מוצלחת. אולי נטפליקס לא אפשרה מספיק חופש יצירתי, אולי סיווג הצפייה לבני 13 ומעלה היה מגביל מדי, ואולי משהו אבד בעיבוד מהסיפור הקצר, שייתכן שמלכתחילה לא אמור היה לקבל עיבוד למסך. כך או כך, התוצאה היא סרט גנרי, נשכח, שפשוט לא מספק את הפאן שקומדיית אימה אמורה לספק.