העניין עם דרמות קומיות הוא שאסור לקחת אותן יותר מדי ברצינות. נכון, המילה "דרמה" מקנה את הרושם שמדובר בסרט בעל אפקט אמוציונלי מאיזשהו סוג, ומכאן שהציפייה היא לייצוג מסוים של המציאות, אבל אם באמת רוצים ליהנות מהז'אנר הזה מומלץ לא לבנות יותר מדי על ריאליזם. בסופו של דבר גם הרגעים הנמוכים ביותר של החיים, עדיין ייראו ויישמעו כאן טוב יותר מכל מה שעשוי לקרות לכם בעולם האמיתי. מדובר בגרסה משודרגת, מלאה באנשים פוטוגניים להפליא ובמונולוגים שנונים ומרגשים. כל העסק הזה של הכיעור האנושי הלא הפוטוגוני והלא שנון? זה לא ממש עובד בפוסטרים. וזה בסדר, בשביל זה יש לנו קולנוע ו"מכאן אני ממשיך" לא חורג מהכלל הזה – מדובר בדרמה קומית משעשעת לפרקים, נוגעת ללב אבל לא כזו שיכולה באמת להתרחש אצלכם בבית.

בתור התחלה, אמא שלכם או סבתא שלכם לא יכולה להיראות כמו ג'יין פונדה, פשוט כי האישה הזו, שעוד מעט תחגוג את יום הולדת ה-77, נראית כמו שרק ג'יין פונדה יכולה להיראות. אפילו הפרוטזות המגוחכות שהוצמדו לה בסרט הזה (על תקן ניתוח חזה מוגזם) נראות עליה מדהים. פונדה גם משחקת נהדר, כהרגלה, ונוכחותה האייקונית על המסך רק משדרגת את הקאסט המשודרג מלכתחילה של הסרט הזה. פונדה מגלמת כאן את הילארי אלטמן, שבעלה נפטר ועל כן היא מבקשת מארבעת ילדיהם הבוגרים למלא את בקשתו האחרונה ולהתייצב לשבעה מלאה. במסגרת האיחוד המשפחתי נדרשים כולם לחזור לישון תחת קורת גג אחת, על ילדיהם ובני ובנות הזוג שלהם. זה, כמובן, מעורר עשרות חיכוכים מהעבר וכל מיני דילמות משפחתיות שנשכחו מזמן.

אין תמונה
לא כמו סבתא שלכם. ג'יין פונדה
אבל עם כל הכבוד לפונדה, ג'אד אלטמן (ג'ייסון ביטמן) הוא למעשה הדמות המרכזית בסרט. נקודת המוצא שלו היא לגלות שאשתו המושלמת בוגדת בו עם הבוס שלו, שדרן רדיו בוטה (דקס שפרד המעולה) ומיד אחר כך לקבל את הבשורה על כך שאביו נפטר. כשג'אד מגיע הביתה, מסתבר לא רק שג'יין פונדה היא אמא שלו, אלא גם שטינה פיי היא אחותו. פיי מגלמת את וונדי, אמא לשני ילדים שאהבת נעוריה, הורי, הפגוע מוחית, נותר להתגורר מול בית ילדותה הישן. יש עוד שני אחים בסיפור הזה, פול הבכור (קורי סטול) ופיליפ (אדם דרייבר). כולם, כמובן, מורכבים וחבוטים מהחיים והאכזבות ועמוסי זיכרונות ילדות סימפטיים יותר או פחות. ג'אד מנסה להתאושש מהבגידה ובו בזמן מגלה מחדש את פני מור (רוז ביירן שמוכרת מ"דמג'ס"), חברת ילדות אבודה שהייתה מאוהבת בו. וונדי מתמודדת עם ההכרה שלעולם לא תאהב את בעלה כמו את הורי, פול ואשתו לא מצליחים להיכנס להיריון, ופיליפ מתמודד עם תדמיתו כבן הזקונים והחרמן והמופרע שמגיע לשבעה עם חברתו המבוגרת.

אין תמונה
אמא, אפשר כבר ללכת?
קשה להסביר מה בדיוק יש בסרט הזה שמותיר אותך בסופו עם תמהיל משונה של עצב ושעשוע, אבל זה בדיוק מה שהוא עושה. יש כאן הרבה מסרים על משפחה ואהבה, על האופן שבו החיים אף פעם לא מסתדרים כמו שכולם מתכננים והכל, כמיטב המסורת, ארוז בדיאלוגים מושחזים ולא מעט רגעים קומיים. "מכאן אני ממשיך" הוא סרט שאתם חייבים לעצמכם, לא רק בגלל הקאסט המצוין, אלא גם בגלל שלמרות שמדובר בדרמה קומית, היא עדיין מרגישה כמו הדבר הכי קרוב שיש לחיים האמיתיים.  

רוצים להתעדכן בכל הסרטים השווים? היכנסו לעמוד הפייסבוק של בא לי סרט

>> הכתבה נכתבה מטעם גלובוס גרופ