אחרי ההצלחה המסחררת בלשון המעטה של "ואלס עם באשיר", ארי פולמן הבין כנראה שעכשיו הוא יכול לעשות מה שבא לו; זה בדיוק מה שהוא עושה ב"כנס העתידנים", הסרט המוזר, המרהיב והשאפתני של השנה, שכדאי לצפות בו אבל אסור בשום אופן לצפות להבנה עמוקה, כמו זאת שנוצרה (יש לקוות) בראש של פולמן כשהגה את הסרט, לגבי מה בעצם הוא רוצה. 

נתחיל מהסוף, כי עבור הקהל רק ההשקעה בהפקת הסרט, שאיננה מזדמנת יום יום לבמאים ישראלים, היא סיבה לפקוד את אולמות הקולנוע: השתתפו בה לא פחות מחמש מדינות (ישראל, צרפת, גרמניה, בלגיה, לוקסמבורג ופולין)  וגויסו עבורה שחקנים הוליוודים דוגמת רובין רייט, הארווי קייטל, ג'ון האם, דני יוסטון ופול ג'יאמטי. במאי האנימציה יוני גודמן והאנימטור דוד פולנסקי, שעבדו עם פולמן על 'ואלס עם באשיר', הגיעו גם הם כדי לפקד על חציו השני והמונפש של הסרט.

כנס העתידנים
כנס העתידנים. רובין רייט באנימציה | צילום: ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים
החצי הראשון והמצולם הוא הקוהרנטי והקל לעיכול בסרט: רובין רייט, בתפקיד חצי עצמה, היא שחקנית מתבגרת שעשתה את כל הפניות הלא נכונות בקריירה ופוסעת לאט אבל בטוח לתוך ואקום תעסוקתי. נוסף לכך היא צריכה לדאוג לבנה הצעיר שמצבו הבריאותי מידרדר. או אז מגיעה מאולפני מירמאונט (מש-אפ של פרמאונט ומירמקס, מהאולפנים החזקים בהוליווד) הצעה חד פעמית שלא תוכל לעמוד בפניה – למכור להם את דמותה לעיבוד אנימטורי תמורת סכום נכבד, ולהתחייב לעולם לא לשחק יותר.

בחלקו השני היא כבר מגיעה לכנס של מירמאונט, שנים מאוחר יותר, אחרי שדמות האנימציה שלה הפכה להצלחה, בעיר המוגדרת "עיר לאנימציה בלבד", שהכניסה אליה מחייבת שאיפת תרכובת שהופכת את השואף לדמות מצוירת. כאן מתחיל החלק הפרוע, המשונה והמדהים, שנכנס ויוצא מתודעות שונות בלא התראה, ולכן גם עלול לבלבל ולעייף.

כנס העתידנים
החלק הראשון קוהרנטי | צילום: ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים
אין כאן שילוב של צילום ואנימציה אה-לה מרי פופינס. מכאן ואילך כמעט כל הסרט נעשה אנימציה מטורללת ובהתאם, גם השתלשלות האירועים הופכת נתונה בהרבה לאינטרפרטציה אישית – אבל אל תקחו את המילה שלי, לכו לסרט עם חברים ותראו מה הם הבינו שהתרחש בחצי השני שלו. בלי ספוילרים, יש סיכוי שתצאו עם שלוש גרסאות שונות.

העושר והעומס של החצי המונפש של "כנס העתידנים" הופך בהדרגה – תלוי מה הסיבולת הטבעית שלכם – למעיק. העניין הוא שלא מדובר כאן בפאק בעריכה אלא ביצירת עולם בדיוני נהדר וצבעוני כל כך שהוא מביא לתחושת מחנק וסחרחורת. זה החלק הדיסטופי המצוין, שמדגים איך עולם שכולו הנאה להמונים נהיה מהר מאוד דוחה. החלקים שבהם האנימציה והצילום מתחלפים ביניהם ומציגים את העולם "האמיתי" כבר נופלים לשטאנץ דיסטופי מעט מעייף וארוך.

כנס העתידנים
החלק השני קצת פחות | צילום: ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים
פולמן יכול היה להסתפק בלספר את סיפורה של רובין ובנה, אבל התפתה לנסות ולהקיף את כל החוויה האנושית בסרט מושקע אחד; סרט מדהים לצפייה, אבל כזה שלא לגמרי ברור בסופו של יום מה הסיפור שלו. מצד שני, מי אמר שהקולנוע חייב תמיד לספר לנו את הסיפור שאנחנו רוצים לשמוע?

לביקורת על הסרט "בית לחם"