ב-2014 ביים קלינט איסטווד את "צלף אמריקאי", שהספיק לעשות קופה עולמית של 547 מיליון דולר לפני שהגיבור שלו יצא פארש. או לפחות פארש למחצה: השנה נחשף שכריס קייל, עדיין הצלף הקטלני ביותר בהיסטוריה של צבא ארה"ב, שיקר בנוגע לעיטורי הגבורה שזכה בהם. הביופיק על אודותיו הפך לסרט המלחמה המצליח ביותר בכל הזמנים, אלא שההפרזה דבקה בשמו ונראה שבסופו של דבר פספס איסטווד שלא באשמתו נדבך סופר-מרתק – וסופר-בעייתי – באישיותו של קייל. אבל תראו מה זה קארמה: אם נועדת לעשות סרט על גיבור עם כוכבית, בסופו של דבר תעשה סרט על גיבור עם כוכבית.
הכוכבית היא כל הסיפור ב"סאלי: נס על ההדסון" (ובמקור - פשוט "סאלי"; אני מניח שזאת דרכה המעט מסורבלת של המפיצה גלובוס מקס לומר "מה, אף אחד בארץ לא זוכר איך קוראים לטייס ההוא שהנחית מטוס על ההדסון"). ובכן, קוראים לו קפטן צ'לסי סאלנברגר, מכנים אותו "סאלי", וכל 155 הנוסעים שלו שבו הביתה בשלום. והכוכבית על שום מה? על שום ההערכות הראשוניות שקבעו כי מה שקרה לטיסה 1549 של "יו-אס איירווייז" היה פחות אקט של גבורה ויותר בעיה בשיקול דעת.
סאלי בעל הנס
מעשה שהיה: סאלי (בגילומו של טום הנקס) וטייס המשנה שלו ג'ף סקיילס (ארון אקהרט) מצאו את עצמם במטוס דומם לאחר שלהקת ציפורים נשאבה לתוך שני המנועים בו זמנית. זה קרה דקות לאחר ההמראה, ובפני סאלי עמדה הבחירה אם לנסות לחזור לשדה התעופה, או להנחית את המטוס על מי ההדסון ולקוות לטוב. הוא בחר באופציה שגורמת למפיצי סרטים לכתוב "נס" על הפוסטר, אלא שהדמיות מחשב שנערכו בדיעבד הראו שהיה למטוס סיכוי סביר לשוב לשדה. אז שוב: גבורה או טעות האנוש הכי פוקסיונרית אבר?
"סאלי" הוא דרמה משפטית בשיוכו הז'אנרי, הגם שהדיונים נערכים במינהל התעופה ולא בבית המשפט, אלא שהסרט הזה והסיפור הזה באים גם עם טונות של סאבטקסט: הנס של טיסה 1549 התחולל ב-15 בינואר 2009. זה שמונה שנים אחרי ה-11 בספטמבר, וכמו שמציין נהג המונית בתחילת הסרט, זה בערך דקה אחרי "ליהמן ברדרס" וברני מיידוף. אמריקה זקוקה למישהו שאפשר להאמין בו, לחדשות טובות, רצוי בהקשר של מטוס שנוחת בלב ניו יורק בלי להרוג איזה 3,000 חבר'ה. כלומר, יש מקום לתהות אם הציבור האמריקאי ממהר לקשור כתרים לסאלי רק מפני שהוא, כמו שאמרה בוני טיילור, זקוק לגיבור (בהקשר הזה, יברך האל את איסטווד על כך שהוא משאיר את ה-11 בספטמבר ברמת הסאבטקסט, הרקע. משפט אחד של התייחסות ישירה, סצנת חלום אחת שעושה את הקשר, וזה כל. המבין יבין).
טוב, עכשיו יש לנו בעיה קטנה. צודקת גלובוס מקס בתחושתה שאף ישראלי לא זוכר מי זה סאלי, ומעטים הישראלים שבאים מהבית עם תשובה לשאלה מה נגמר עם החקירה שלו. זה הופך את הידע המוקדם של הצופים האמריקאים לספוילר עבור אלה שכאן בלבנט, אז לא אכנס כאן לשאלת השורה התחתונה. אומר רק שאיסטווד נבון מספיק כדי להכיר בכך – ולגרום גם לנו להכיר בכך – שאין סתירה או קשר בין השניים. כלומר, זה שאנשים נורא רוצים שתהיה גיבור לא הופך אותך לכזה, אבל גם לא מונע ממך להיות כזה (אני מרגיש שיש כאן אמירה על גלעד שליט, אבל לא בטוח מהי).
טיסה נעימה
"סאלי" הוא סרט שכולו דמות, והוא לגמרי בדמותה של הדמות הזאת. הנהג הכי טוב שיצא לי לשבת לידו ברכב ממונע אמר לי פעם שהלך הרוח הדרוש לקבלת החלטות במהירות גבוהה הוא "רגוע וערני"; זה בדיוק מה שהנקס משחק ובדיוק הסרט שתופר סביבו איסטווד. "סאלי" מפרק לגורמים את טיסה 1549 בלי להפוך אותה לסנסציונית ותוהה על קבלת ההחלטות של הקפטן שלה בלי להפוך אותו לדנזל וושינגטון ב"הטיסה" (ואם כבר הזכרנו את הג'מבו שבחדר, אז "סאלי" אוכל בלי מלח את גרסתו ההיסטרית של רוברט זמקיס לסיפור החקירה-בעקבות-נס-בטיסה, ואילו זמקיס מנצח בקטגוריית סצנת הנחיתה הכי מלחיצה; זה אחד היתרונות בבימוי טיסה שלא באמת הייתה).
אני אוהב אהבת נצח את טום הנקס – טוב, בניכוי פאזת הדה וינצ'י שלו – ו"סאלי" הוא עוד סרט מצוין בפילמוגרפיה הלא נתפסת שלו. זו יצירה אחות ל"קפטן פיליפס", בת דודה ל"אפולו 13", אחיינית מדרגה שנייה ל"טוראי ראיין" - כולם סרטים על הקושי הבלתי נסבל של החיים עם הסמכות להחליט. סטיבן ספילברג אמר פעם שלטעמו לא רואים בסרטים מספיק אנשים חושבים, אבל האמת היא שמעטים השחקנים שיודעים להיראות חושבים. הנקס יודע, ו"סאלי" נותן לו את מלוא המרחב להיות אדם חושב, רגוע וערני. חבל רק שאיסטווד חוזר פה על הטעות שלו מ"צלף אמריקאי" ונותן פוקוס מוגזם לדמות גנרית לחלוטין של "האישה שבבית" (לורה ליני); בשני המקרים, הפרוטגוניסט כל כך מעניין שזה רק מבליט את האגביות של הדמויות המרושלות האלה.
בניכוי הגברת, "סאלי" הוא דרמה מצוינת שמסרבת להיות גדולה מסך נושאיה. הגורם האנושי נדון כאן באופן מרתק ואינטליגנטי, וכל השאר - מהדרמה של נחיתת האונס ועד הרקע של ניין אילבן - בא בדיוק בגובה הלהבות הראוי. בלי להתלהם, בלי להגדיל-מהחיים. שוב, תמונת ראי ל"הטיסה".
נחיתה רכה
ברמת העושים במלאכה, אמרתי כבר שאיסטווד סולידי והנקס ביום טוב. אבל מי שגונב את ההצגה ב"סאלי" הוא העורך בלו מארי, מי שהיה עוזר העריכה בכל סרטיו האחרונים של איסטווד. סצנת הנחיתה מופיעה כאן שוב ושוב מזוויות שונות, בדגשים שונים, וזה עלול להיות מטרחן מנשוא. אלא שמארי מנווט היטב בין חזרה וגילוי, בין תזכורת לצריבה בתודעה. לראיה, לא משנה כמה משובחת ההופעה של הנקס או כמה דרמטי רגע המגע עם המים, אני מוכן להתערב שברבות הימים והצפיות, הרגע הכי זכור מ"סאלי" יהיה קריאת האזהרה של הדיילות מפני התנגשות קרבה: "Brace Brace Brace! Heads down, Stay down!".
יש ציטוטים שוליים, הכי לא אינסטנט-קלאסיים, שיוצאים איתך מהסרט ואתה פשוט יודע שיישארו איתך. לי זה קרה למשל עם "זה דבר יפה, אבל זה לא הדבר שלי" (במקור אל פצ'ינו ב"דוני ברסקו", אצלי מתגלגל בראש בכל פעם שמשהו מעורר בי קנאה), עם "אני שונא לחכות" (מנדי פטנקין ב"הנסיכה הקסומה", כל פעם שאני מחכה למה שלא יהיה) ועם "הם שותלים את היהודי" (התשובה האוטומטית שלי לשאלה "איפה הם?" ובמקור ג'ון פוליטו ב"צומת מילר" - זה המקום לומר RIP גדול ואוהב לאיש הזה שהלך לעולמו השבוע). עכשיו, בזכות איסטווד ומארי, אני יודע מה אמלמל לעצמי עד יום מותי בכל פעם שהחרא יאיים להכות במאוורר.