כל דבר יהיה טוב יותר מהסרט הקודם של הגיבור הזעוף ונטול החולצה, ו"וולברין" החדש אכן מציג גיבור מלוטש הרבה יותר. גם סצנות האקשן עשויות היטב, אבל לא מצליחות לכסות על התסריט העייף והתחושה שאין כאן שום דבר שראוי לחבב, לזכור או להריע לו
במבט ראשון יש משהו ב"וולברין" שאמור לעודד. לעומת שאר סרטי הקיץ, ההרפתקאות החדשות של הדמות האהובה עלינו מ"אקס מן" (חוץ ממך מגנטו!) מרגישות קצת יותר אמיצות. לא מדובר בעוד מרוץ חימוש על אנושי שיכול להשמיד את כדור הארץ, אלא בסרט שעוסק בסופר גיבור ובמה שמגדיר אותו ככזה. בהרבה מובניםזה בדיוק מה שסופרמן רצה להיות: סרט שמנסה לפצח את הדי אן איי של האיש שניצב במרכז שלו. יש משהו ישיר וכמעט לא מעליב את האינטליגנציה בגישה הזו. כמעט.
ולמרות הכל הנה אני ניצב כאן לפניכם, מכה על חטא ומודה: השתעממתי ב"וולברין" הרבה יותר מדי. עם כל הרצון הטוב לחבב אותו בגלל כל המאפיינים שהוזכרו כאן לפני רגע, ולמרות שיש בו באמת כמה רגעים של קולנוע משובח, במשך רוב הזמן נותרתי אדיש בצורה מוחלטת לכל מה שהתרחש על המסך.
לא שווה את תשומת הלב
החדשות הטובות הן שלוולברין יש יתרון אדיר על הסרט הקודם שלו: הוא מגיע אחרי הסרט הכי גרוע של מארוול. "וולברין המקור" היה סרט מעליב ומעציב, שבוים באופן צעקני למדי. הפעם במארוול לא הסתכנו עם במאים זרים משונים והביאו אחד משלהם - ג'יימס מנגולד, במאי נהדר שאי אפשר לשעבד לאף קטגוריה. מצד אחד הוא מביא אוסקרים לשחקניות שמככבות בסרטיו (אנג'לינה ג'ולי ב"נערה בהפרעה" וריס ווית'רספון ב"הולך בדרכי"), מצד שני יכול לביים מערבונים כמו "3:10 ליומה" המצוין, ומצד שלישי מסתדר מצוין גם עם סרט אקשן חביב ומהנה כמו "יום ולילה" מלפני שנתיים.
חשמלאי יגיע אליך בין 4 ל-6 עלק
הפעם מנגולד שולח את וולברין לחפש את עצמו ביפן. שזה נחמד, כי זו סביבה מאוד לא טבעית לגיבורנו בעל טלפי הברזל והמזג הבלתי נשלט. אחרי סצנת פתיחה מרהיבה שלקוחה מהיום הנורא בתולדות נגסקי, הסרט עוקב אחרי ניסיונו של וולברין לכפר על חטאיו האחרונים, כאשר בראש ובראשונה הוא מנסה לברוח מהיותו חייל. כמובן שזה לא ממש הולך. עד מהרה הוא נקרא ליפן לפגוש את האיש שהציל את חייו בנגסקי, על מנת שזה יעניק לו הזדמנות לעשות את מה שוולברין מהרהר בו כבר שנים - ההזדמנות לסיים את חייו ולהניח לחטאיו לשקוע.
כל זה טוב ויפה ומעניין, אבל רק על הנייר. כי איכשהו מכל החומרים האלה והבימוי הבוטח של מנגולד, וולברין לא מתרומם. זו בעיקר בעיית תסריט, די ברור שהתסריטאי, מארק בומבק, רצה לחקור את וולברין, ובצדק. כל מי שכותב על הדמות הזאת מנסה להבין קודם כל מה מניע אותה ומה הופך אותה לכל כך מגניבה. אבל בעוד שהדמות מקבלת את זריקת העידוד שכל כך הייתה זקוקה לו, העלילה נשארת מאחור. המאפיה היפנית, תככים משפחתיים ומדענית בלונדינית שמזכירה יותר מידי את "פויזן אייבי" מבאטמן ורובין. כל אלה לא מתחברים לכדי משהו ששווה את תשומת הלב של הצופים. ובסרט שבאופן מופגן מוריד הילוך מהאקשן ולוחץ על דוושת העלילה, היינו מצפים שהעלילה תהיה שווה את זה.
שלום איש מזוקן עם טפרים, חיכינו לך
הנינג'ות באות
כשהאקשן כבר מגיע, הוא נפלא. סצנת הרכבת משחקת היטב עם הסצנה הנהדרת מספיידרמן, רק כפול שלוש במהירות. ואני לא יודע מה אתכם, אבל אני בעד מהירויות גבוהות. יו ג'קמן ממשיך לשכוח ללבוש חולצה, אבל לפחות הפעם הוא לא צורח כל שנייה. ובכלל, וולברין החדש לא מרגיש כמו סרט צעקני. אבל נראה שמנגולד והצוות שלו החליטו שמוטנטים זה לא מספיק בוגר, והכניסו לסרט נינג'ות מכל מיני סוגים שונים ומשונים. מרוב לובשי שחורים ואוחזי חרבות, בשלב כלשהו כבר לא תבינו מי נילחם במי, איך, ולמה שלא יורידו את המסכות המטופשות האלה ויילחמו כמו בני אדם.
הבעיה בוולברין היא שהדבר היחיד שמעניין בו הוא וולברין. שאר האלמנטים לא מתחברים לכדי משהו שאפשר באמת לנתח או לדסקס עליו אחר כך. אם בשאר סרטי הקיץ היה נראה שהוליווד לא מנסה אפילו להעמיד יותר סיפור מעניין, וולברין הוא עוד הוכחה אחת קטנה לכך שגם כשהיא מנסה, זה לא כל כך הולך.
