גטסבי הגדול הוא בסך הכל עוד ניסיון של באז לורמן לייצר מסיבה שלא נגמרת. הפעם זה לא בא רק על חשבון העלילה של קלאסיקה ספרותית מורכבת, אלא מגיע גם עם עריכה תזזיתית ומעייפת, אורות מרצדים ותלת ממד, שמבטיחים שהדבר היחיד שיהיה גדול בסוף הסרט הזה הוא כאב הראש שלכם
הו גטסבי, כמה גדול אתה. קודם כל כי אתה לאונרדו דיקפריו, אז זה כבר משחק לטובתך: חתיך ובלונדיני ועשיר ויודע לשחק אותה ריק מבפנים כשצריך. חוץ מזה אתה גם בתלת ממד, שזה ממש אחלה כי כל שוברי הקופות בזמן האחרון הם כאלה. אתה גם סרט עשיר לאללה, עם מסיבות ואלכוהול ובתים עצומים ובגדים יפים ועוד קצת מסיבות. יש לך פסקול עם מלא כוכבי פופ אמריקאים, שרק אזכור השם שלהם הופך הכל לזוהר, אבל כל זה לא אומר שאני רוצה לבלות במסיבה שלך.
כשג'יי זי הגיע לטוונטיז
הייתי נותנת לך הטלפון, אבל עדיין לא חיברו אותי
גטסבי הגדול הוא העיבוד האקסטרווגנטי והטוטאלי של באז לורמן ("מולן רוז'") לקלאסיקה הספרותית של סקוט פיצ'ג'רלד. לורמן אוהב עיבודים, הוא עשה אחד כזה ביחד עם דיקפריו לרומיאו ויוליה, וכמו תמיד כשהוא מנסה לעשות כבוד למישהו, הוא מצליח בעיקר להראות את עצמו. זה גם המקרה בגטסבי: המון מסיבות, כיף, מוסיקה, משחק יתר, המון צעקנות. גטסבי הוא סרט שלפחות בשני השלישים הראשונים שלו מנסה להוכיח שהוא הכי נהנה בעולם, ושכלום לא יכול למחוק לו את החיוך הצחור מהפרצוף. זאת מסיבת נושא ענקית, כשהנושא הוא "מה היה קורה אם בשנות העשרים היו שומעים ג'יי זי ומנסים להתנהג כאילו אין מחר". תפתחו עיניים ממש גדול, תחייכו בצורה מוגזמת, תזרקו כריות. כל כך כיף בעולם.
טובי מגווייר נכנס לנעליו של ניק קארוואי, הדמות הראשית הכי נשכחת של השנה. גם בספר ניק הוא הצינור שדרכו מועבר הסיפור, אבל כאן הוא מצליח לשכנע רק כשעיניו הטובות והחמודות שקועות בתוך ספר. אפילו בזה לורמן לא הסתפק והרגיש צורך להציג לנו את המילים מהספר מתעופפות על המסך. קארוואי גר ליד אחוזת ענק, שאליה מגיעים כל אנשי העיר למסיבות פאר שכמותן אף אחד לא יכול לדמיין. קארוואי מתחבר גם לגטסבי, שמבקש ממנו טובה : להפגיש בינו לבין בת דודתו העשירה, דייזי (קארי מוליגן) אותה פגש לראשונה לפני שנים. משם מתפתחים הרומנים, הבגידות והדרמות של הספר כמעט אחד לאחד. מהבחינה הזאת, גסטבי הגדול הוא עיבוד כביכול נאמן לקלאסיקה.
סיפורו של מגלומן
מה זאת אומרת יש לכם טכנאי רק בעוד שבועיים?
לורמן הוא במאי עם טריק. והטריק הזה הוא החיבה שלו לכיף ומלודרמות והוא פשוט לא יכול לחכות להגיע לשם. הפעם הוא לוקח רומן מפורסם כתירוץ להרים סטים עצומים, עמוסי ניצבים מרקדים בבגדים נוצצים. המצלמה של לורמן חסרת מנוחה, קופצת מאירוע לאירוע, מריקוד לריקוד, אקסטזה בלתי נשלטת של צבעים. לורמן לא מביים ככה רק את המסיבות שלו, גם סצנות דיבור בחדרים מאובקים מקבלים את אותו הטיפול. אולי לא שמתם לב כי ניק קארווי שיעמם אתכם בעוד זיכרון והופ, אתם על גשר. הופ, אתם מטיילים על הנהר. הופ, הנה ניו יורק. הופ, הנה מסיבה. לחלק התיאור הזה נשמע כמו כאב ראש, לחלק כמו חגיגה. אבל קחו בחשבון שאתם צופים בסרט תלת ממדי. לורמן לא מתחשב במגבלות הפורמט החדש שנפל לידיו, והסרט תזזיתי וקופצני וזה חתיכת כאב ראש בלתי נסבל. צריך למצמץ הרבה עד שהעיניים נרגעות ומשטיחות אוטומטית את התמונה. השימוש הזה הפוך לכל מה שהטכנולוגיה הבעייתית הזו זקוקה לו, כלומר אלא אם כן מגדלור ירוק מהבהב זה הקטע שלכם.
הבעיה העיקרית עם הסרטים של לורמן, אוסטרלי מטורף שצמח בשנות התשעים, שיאו של הפוסט מודרניזם, היא שהכיף הוא כמעט האלמנט היחידי בסרטים שלו. הוא נהנה לקחת מלודרמות גדולות, להפשיט אותן מכל משמעות ואז, כשהכיף קליק ונטול משמעות כנוצה, הוא מגביר את המוזיקה ונותן בראש. במקרה הזה נמחקו בבוטות משמעויות מורכבות של אירוניה וביקורת על החיים של עשירי ניו יורק המפונקים. כי איך סרט ששופך מיליונים על רקדני צ'רלסטון ואורגנים עצומים, יתנגד לתעשיית המזומנים? העניין הזה בולט בעיקר כשהסרט נזכר שיש גם מלודרמה להתעסק איתה. בנקודה הזאת נראה שהוא עדיין בהאנגאובר מהמסיבה האחרונה, ואז המצב נהיה מטריד. לך הביתה סרט, אתה שיכור.
די.ג'יי, יכול לנגן את הפרח בגני?
קל להבין למה לורמן התאהב כל כך בגטסבי. לא רק בספר, ברוחב היריעה או בעושר, אלא גם בדמות. הנאיביות שלה היא הנאיביות של הסרט. לורמן רוצה לעשות הכל כל הזמן, להרשים את החברים עם הכסף הגדול שלו, אבל ברגעים שבהם החובבניות והאנכרוניזם שלו מתגלים על המסך, הסרט כולו נראה באור שונה ובעייתי במיוחד. לרגעים הקשים, שבהם באמת קשה להסתכל על המסך, הנה משחק שתיה נחמד: בכל פעם שלאונרדו דיקפריו נראה לכם ממש זקן, תורידו כוסית. רק לבעלי קיבה חזקה.
