לא רק בבית הלבן מסתמן בשנים האחרונות שינוי מגמה במדיניות החוץ, גם הקולנוע האמריקאי משנה לאחרונה במידה רבה את זווית ההסתכלות המסורתית שלו על העולם הגדול. הקווים המפרידים בין טובים ורעים, צודקים וחורשי רעה כבר מזמן לא ברורים, בעיקר מאז כשמנסים להבין את המניעים של הצד האחר. הודות למהפך הזה נולדו "ארגו" ו-"כוננות עם שחר", שניים מהסרטים הבולטים של השנה שעברה. בשניהם נאלצה המעצמה החזקה בעולם לפעול רחוק מהבית, בשטח אויב ותוך שהיא חושפת צדדים הרבה פחות הירואיים בעצמה. "קפטן פיליפס" של פול גרינגראס ניסה לקחת את המגמה הזאת עוד צעד קדימה.

האומלל עם הקלצ'ניקוב

עלילת הסרט מבוססת על ספרו של ריצ'רד פיליפס, רב חובל בצי הסוחר של ארצות הברית, שנקלע למפגש עם כנופיית פיראטים סמוך לחופי סומליה בשנת 2009. התופעה החלה לצבור תאוצה במהלך אותה שנה בשל המצוקה הכלכלית והאנרכיה ששררה במדינה שסועת הקרבות כשספינות קטנות בבעלות פרטית נלקחו בשבי. ספינת הסוחר הענקית של פיליפס ובה 20 אנשי צוות נחטפת על ידי צוות של ארבעה פיראטים חמושים בקלצ'ניקוב שהגיעו למקום בסירה ממונעת רעועה. אחרי שלקחו את הקפטן בשבי והותירו דרישת כופר של 100 מיליון דולר, הם מוצאים את עצמם מתמודדים מול עוצמתו של הצי האמריקאי שנחלץ לעזרתו.

אין תמונה
נשמות אבודות עם נשק חם
היתרונות הגדולים של "קפטן פיליפס" באים לידי ביטוי בעיקר בצילום ובמשחק. על החלק הראשון אמון בארי אקרויד (מועמד לאוסקר על "מטען הכאב") שמשתמש כמעט בכל טכניקה אפשרית לאורך הסרט: ממצלמה רועדת על הסירה המקרטעת של החוטפים ועד צילומי מנוף מרהיבים ברגעי האקשן בלב ים. כל סצנה מקבלת התאמה ויזואלית מתאימה שמאפשרת לנו לקבל תחושה של המתרחש גם בלי מילים. הבשורה הגדולה השנייה מגיעה עם ההופעה של צמד כוכבי הסרט. ברקהאד אבדי מגלם בהצלחה גדולה את מיוז, מנהיג החוטפים. דמות שהיא במקביל מרתיעה למראה וחסרת פשרות, אבל גם כזו שההומניות שבה גורמת להזדהות גדולה אפילו יותר מאשר עם הדמות הראשית.

במוקד עומד טום הנקס בהופעה שתחזיר אותו כמעט בוודאות למרוץ האוסקר אחרי שנים של בחירות תפקידים בעייתיות. השבחים להם זוכה הנקס בזכות התפקיד נעוצים בעיקר במערכה השלישית של הסרט עם יכולות דרמטיות שיפתיעו גם את מקטרגיו הגדולים ביותר. אבל הנקס אחראי גם במידה רבה על אותה זווית הומנית חדשה שעליה דובר בפסקה הראשונה. זו שמקלפת את שכבת הנבל המיושנת ומתחברת לצד האנושי שמסתתר בעיניי האיש עם הרובה שעומד מולו.

קפטן פיליפס
חוזר לימים היפים. טום הנקס ב"קפטן פיליפס"
הפלגה שקטה מדי

מהצד השני "קפטן פיליפס" סובל מתסריט בעייתי שחולשותיו נחשפות כבר בסצנת הפתיחה שמציגה שיחה סתמית וקלישאתית בין פיליפס ואשתו על "הקשיים בעולם המודרני". בכלל נראה שגודל המעמד קצת גדול על התסריטאי, בילי ריי (שחתום בין היתר על מחדלים כמו "צבע הלילה" ו"מלחמתו של הארט"). התחושה הכללית היא שהסרט נטול את תחושת קצב שכל כך מתבקשת במותחן דרמטי מהסוג הזה. לעריכה הבעייתית ולאוזלת היד המכוונת של גרינגראס עצמו (שטביעת היד שלו כמעט ואינה מורגשת) יש כמובן חלק בעניין הזה, אבל מנקודת מבט סיפורית התחושה היא שהמעבר מנקודת הפתיחה לסיום נעשה בטון אחיד. גם ברגעים הדרמטיים ביותר של "קפטן פיליפס" (ויש לא מעט כאלו) לא תמצאו את עצמכם יושבים בציפייה דרוכה על קצה הכיסא.

גם כתיבת הדמויות עצמה לוקה מאד בחסר. הרקע המועט שניתן עליהן נעשה בחופזה ובשטחיות (כמו הצגת הנראטיב של החוטפים) ובהיעדרו אין יותר מדי סיבות להיקשר רגשית למתרחש על המסך. לכך צריך להוסיף את העובדה שפיליפס עצמו הוא דמות קרה ואפורה מאד. אנטי גיבור קלאסי שרוצה בסך הכל להגיע הביתה בשלום. גם אם מדובר בעיבוד נאמן לדמות מהמציאות בעולם, הביטוי שלה בתסריט קר ומשעמם. בוודאי בסיפור שבו הסיום די ידוע מראש. ב"ארגו" הפך בן אפלק את הדמות הזו בדיוק ליתרון הגדול ביותר של הסרט, כאן קורה ההיפך בדיוק.

אין תמונה
גם ברגעים הדרמטיים ביותר, לא תחזיקו בכיסא
"קפטן פיליפס" הוא מותחן דרמטי שיצא להפלגה בלי למתוח את המפרשים. כתוצאה הוא נאלץ לעבוד קשה מאד כדי לכפר על כך עם תצוגת משחק מרשימה של צמד הכוכבים שלו וצילום נהדר. אבל המאמץ הזה בולט מדי לאור התסריט הבעייתי במיוחד שלו, עד כדי כך שאפילו הניסיון להציג את החלק ההומני בחוטפים נראה לפרקים מאולץ. מדובר כאן ב"ארגו" בלי הכריזמה, ב"כוננות עם שחר" בלי האינטנסיביות. שיוט מבדר, אבל הרבה יותר מדי רגוע יחסית לפוטנציאל האמיתי שלו.

>> "כנס העתידנים" הוא סרט מוזר ומדהים
בואו לפייסבוק שלנו