מכיוון שסרטי אוסקר זה עסק די מנג'ס (בהנחה שאינך קשישה חובבת קומדיות צרפתיות עם מנוי ל"לב"), מן הראוי להתייחס ל"חיי פיי" בחשד. החשד גובר עם ההכרה בכך שמדובר בעיבוד שנראה בתחילה כמעט בלתי אפשרי לאחד הספרים האהובים ביותר של העשור האחרון, שכולל הרבה מאוד ים ומונולוגים פנימיים על סירה בחברת חיות. חלל מוגבל, רפטטיבי ודל דמויות, שנראה מתאים יותר להצגה מייגעת בהבימה (מוני מושונוב בתפקיד הילד ההודי, גילה אלמגור בתפקיד הנמר).
ורגע, לא סיימנו. תוסיפו לזה את אנג לי, במאי שאחראי לשני סרטים מוערכים אבל שאני לא אהבתי - "נמר, דרקון" ו"הר ברוקבק" וצחנה ניו אייג'ית קלה שעלתה מהטריילר, ותקבלו נקודת פתיחה בעייתית, עבורי לפחות, שלא הייתה אמורה להוביל לחיבה כללית ולמרבץ הכוכבים המכובד המעטר את הביקורת. אז מה קרה? כרגיל, החיים. "חיי פיי" הוא לא רק סרט מרהיב ויזואלית, הוא גם מלא נשמה באופן שמצליח לגבור על הפגמים שבו.
אוקיי, זאת הייתה אקספוזיציה קצת ארוכה, אבל לא ארוכה כמו זו של הסרט (כן, מתחילים מהחלק של הפגמים), שמתוך השעתיים וחצי שלו היה אפשר לקצר חצי שעה, עדיף מתחילתו. פיי הוא נער הודי צעיר שמשפחתו מנהלת גן חיות. מגיל צעיר הוא נמשך לדתות שונות ומצליח להיות גם קתולי, גם מוסלמי וגם הינדי. יום אחד משפחתו מחליטה למכור את גן החיות ולהפליג לקנדה, עם החיות בתא המטען של הספינה. הסיפור מתחיל כשהם נקלעים לסערה בלב ים, הספינה טובעת ופיי מוצא את עצמו על סירת הצלה בחברת זברה, צבוע, אורנג אוטנג וריצ'ארד פארקר - נמר בנגלי ענק ועצבני.
את הסיפור כולו אנחנו שומעים מפיו של פיי הבוגר, שמספר על תלאותיו בלה ים לסופר קנדי ששמע שיש איזה הודי עם "סיפור שיגרום לך להאמין באלוהים".
אנחנו לא בטוחים לגבי החלק של האלוהים, אבל הסרט בטוח יחזיר לכם את האמון בתלת מימד. החל משוכני גן החיות, דרך הטביעה המהממת של הספינה וההישרדות ברחבי האוקיאנוס - מדובר באחד הסרטים הכי מרהיבים שתראו השנה. הנמר אמנם ממוחשב ברובו, אבל ספק אם תבחינו בכך. פיי הילד, שמגולם על ידי שחקן צעיר ומוצלח בשם שורג' שארמה, נאלץ להתמודד עם שלל מאורעות מטורפים שכל אחד מהם מוצא דרך אחרת, יצירתית ומופלאה יותר, לחבק לנו את האישונים.
יחסיו של פיי עם הנמר הבנגלי, שמפשירים אט אט אבל בשום שלב לא הופכים ל"מארלי ואני" גרסת החתולים הגדולים, מורכבים יותר מרוב מערכות היחסים האנושיות שתראו השנה בקולנוע. ואמנם יש לא מעט חלקים שנושקים לקיטש, אבל בסופו של דבר לא מדובר בסרט מסיונרי או מטיפני, וגם כזה שהניו אייג'יות שבו לא מבחילה מדי, אפילו יש בה משהו מרענן ועניו שאולי, בהנחה וזה לא אבוד לגמרי, יצליח לקלף מכם את מעטה הציניות לפחות לשעתיים.
ולכן, למרות שיש בו לא מעט דברים מעצבנים (מבטא הודי מציק לאורך כל הסרט, מסגרת מסבירנית מדי ותעופת "נער החידות ממוביי" על הפולקלור ההודי), עדיין מדובר בחוויה קולנועית ממלאת - ויזואלית ורגשית כאחד. ואמנם בסופו של הסרט אנחנו (והסופר הקנדי) מקבלים אופציה לסיפור ריאלי יותר, אלטרנטיבה הגיונית להרפתקאותיו המופלאות של פיי, ברור לנו שאנחנו נשארים עם הנמר הבנגלי והסירה, איפה שהקסם. כי זה אולי לא הסרט שיגרום לנו להאמין באלוהים, אבל הוא בהחלט יחזיר לנו את האמונה בסיפור טוב.