הנה שני דברים שצריך לדעת לפני שמתחילים לדבר על "דיברנו מספיק": הראשונה היא שלמרות הניסיון של היוצרים לשכנע אותנו בכך, לא באמת מדובר בהופעה האחרונה בהחלט של ג'יימס גנדולפיני. זה יקרה בדרמת הפשע Animal Rescue בשנה הבאה. השנייה היא שמדובר ככל הנראה בתפקיד האחרון שהייתם מצפים לקבל ממי שהיה מזוהה כל כך עם דמויות של פושעים קשוחים. מי שיגיע לסרט בציפייה לקבל שאריות מחוממות של טוני סופרנו, צפוי להתאכזב. קאטים דרמטיים לשחור לא תקבלו כאן.

אין תמונה
כשרונות מעולים בתפקידים נשכחים. גנדולפיני ולואיס דרייפוס
בידור עם בגאז'

הדמות המרכזית בעלילת הסרט היא דווקא אווה (ג'וליה לואיס דרייפוס), גרושה, מסז'יסטית ואם למתבגרת שעומדת לעזוב את הבית לטובת הקולג'. בזמן שהיא לא גוררת את מיטת הטיפולים המתקפלת שלה לדירות נידוחות של לקוחות מוזרים, היא חולמת על פרק שני של אהבה בחייה. דווקא ברגע הכי לא צפוי נכנס בדיוק אל המקום הזה גרוש בשם אלברט (גנדולפיני), גבר גדול גוף ומעט מוזנח למראה ש...הפלא ופלא מתכונן אף הוא לשלוח את בתו היחידה אל מוסד לימודי מרוחק. מערכת היחסים המתפתחת ביניהם נקלעת למשבר לא צפוי כשגרושתו של אלברט (קת'רין קינר) הופכת ללקוחה של אווה.

הדבר בכי בולט ב"דיברנו מספיק" כמעט מהפריים הראשון הוא שמדובר ב...ובכן, קומדיה למבוגרים. במקרה הזה המילה מבוגרים לא מתייחסת לסתם אנשים בוגרים, אלא ממש לכאלה שסוחבים איתם בגאז' אימתני שעלול לקבור אותם תחתיו בכל רגע. סוג של וודי אלן לפנסיונרים. כל הדמויות כאן הן כאלה, אפילו הבנות הצעירות של הגיבורים נראות עייפות מהמירוץ שהן רק אמורות להתחיל. נקודת המוצא הזאת מקשה על היכולת להתחבר אליהן רגשית ועוד יותר להזדהות איתן, כלומר בהנחה שגם אתם עדיין לא הנפתם דגל לבן. ועבור סרט שכל כולו בנוי על הרגש הזה, מדובר בלוקסוס גדול מדי.

לכל זה מתחבר גם הטון הכללי של הסרט שמוכתב על ידי הבמאית והתסריטאית ניקול הולופסנר: גלגל מונוטוני של שיחה קלאמזית שמובילה לטיפול קלאמזי שמוביל לארוחת ערב קלאמזית. בחלק הראשון זה עדיין נחמד כי הטקסטים שנונים והציפייה היא שבהמשך משהו ישתנה, אבל לא נעשה כאן ספוילר דרמטי מדי אם נחשוף שזה לא ממש קורה. החיים ב"דיברנו מספיק" מתנהלים בעצלתיים ולא ממש הולכים לשום מקום. אף דמות לא משתנה בעקבות מה שקורה בו, שום דבר יוצא דופן לא מתרחש בחיים של הדמויות מהרגע שהיכרנו אותם לראשונה ועד שהן נעלמות מחיינו. בסופו של דבר התחושה היא שקיבלנו מוצר מעט סתמי, גם אם מבדר לפרקים.

אין תמונה
אמא, את חונקת אותי
אז על מה דיברנו?

הבידור נובע בעיקר מכך שכוכבי הסרט עצמם הם (כמאמר האנה הורבאת') מעניינים באופן טבעי. ג'וליה לואיס דרייפוס מכניסה בכל דמות שלה קסם מגושם וחינני וגם הפעם זה קורה כמעט בלי מאמץ. אווה היא בוודאי לא הדמות הכי מרתקת שראיתם על המסך, אבל היא מתבלת את המחסור בהתרחשויות משמעותיות בכריזמה וניואנסים קטנים של שחקנית גדולה. אבל התירוץ האמיתי לתת לסרט צ'אנס הוא ג'יימס גנדולפיני כמובן. אלברט שלו מזכיר את הדובים הענקיים שהיו תלויים פעם בקצה הויטרינה של חנויות הצעצועים. הוא חמוד ומקסים וכובש וכל כך בא לרוץ ולחבק אותו. חבל רק שכל החן הזה מבוזבז על דמות כל כך לא ייחודית שמעט מאד ממנה נשאר אתכם כשתצאו מהאולם.

אין תמונה
דייט ראשון בספרייה
זאת בעצם הבעיה וגם היתרון של "דיברנו מספיק". מדובר בסיפור שכיח ומעט מייגע על אנשים שעברו כבר המון ובכל זאת רוצים לנסות עוד פעם. זה קצת מצחיק וקצת עצוב וכשזה עובד זה קורה בעיקר בגלל שהדמויות הלא מעניינות בפרונט משוחקות על ידי כוכבים שיודעים לסחוט מהן כל קמצוץ חן אפשרי. מצד שני, יש כל כך הרבה אינדיז שווים, מרגשים ואיכותיים יותר שיצאו השנה ("The Spectacular Now", "מלכי הקיץ", "תחנת פרוטווייל") עד שקצת מרגיז לחשוב שהן לא זכו לאותה תהודה העולמית הזאת רק בגלל שכל כוכביהם נותרו בחיים. בתור סרט "דיברנו מספיק" פשוט איזוטרי מדי מכדי לעמוד במבחן ההיסטוריה בזכות עצמו. נחזיק אצבעות שהפיצ'ר האחרון באמת של גנדולפיני ישאיר משהו שייחרט עמוק הרבה יותר בזיכרון.

>> בואו לפייסבוק שלנו